<h1>תוספות רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שכל מעשיה בכלי גללים. תימה הרי מצינו צלוחית של מי חטאת וסתם צלוחית של חרס. וכן מצינו כלי חרס של מי חטאת. אלמא לא היו כל מעשיה בכלי גללים. וי"ל הא דאמר כל מעשיה, היינו דוקא מעשיה דקודם קידוש כדאמרינן הכא כי היכי דלא ליזלזלו, [אבל] לאחר קידוש אין קפידא אם מניחו בכלי חרס. וקשה דהא במסכת חולין משמע דצלוחית שהניחו לתוכה מי חטאת היינו קודם קידוש. וי"ל דהא דקאמר כל מעשיה היינו דוקא בתוך הלשכה, כדקאמר הכא לשכת בית אבן היתה נקראת, כלומר בכלים שהיו משתמשים בהם בלשכה להזות על הכהן, דהיינו קודם שריפה. וכן משמע לקמן, דקתני ולשכת בית אבן וכו' ולמה נקראת וכו' לפי שכל מעשיה וכו'. דמשמע דאמעשיה דלשכה קאי.
מטמאין היו הכהן השורף את הפרה. בפ"ג דמסכת פרה כיצד היו מטמאין אותו, היו סומכין ידיהן עליו ואומרים לו אישי כ"ג טבול אחת. ותימה דטומאה דרבנן היא כדתנן בפרק חומר [בקדש] בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, וטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש. וי"ל דאשכחן טומאה דרבנן דבעי הערב שמש, כגון טומאה דגוי, כדאמרינן לקמן מעשה בשמעון בן קמחית שהיה מסיח עם הגמון אחד בשוק וניתזה צינורא על בגדיו של שמעון, ושימש ישבב אחיו תחתיו. אלמא טומאה דגוי אע"ג דטומאה דרבנן היא בעיא הערב שמש מדהוצרך לשמש אחר תחתיו. הכא נמי אע"ג דטומאה דרבנן היא בעינן הערב שמש.
<h2>דף ב:</h2>
אימא צוה. תימה דא"כ לכפר למה לי וי"ל להכי איצטריך לכפר שלא תאמר דוקא כהן קמא או דוקא יוה"כ קמא, דכה"ג [אמר] לקמן. וא"ת אפילו אתיא ג"ש ליוה"כ מ"מ ש"מ פרה לפי שאין ג"ז למחצה. וי"ל דמקושיא ראשונה שהקשינו לעיל נתרץ, דכיון דאיכא לאוקמי ביוה"כ ליכא לאוקמייה לפרה כלל, [דהא] קרא דלכפר אתא למעט ונימא דוקא צואה דיוה"כ דיש בו [כפרה] אבל דפרה לא. וא"ת כיון דכולה קרא קאי ליוה"כ א"כ לעשות למה לי. וי"ל דאורחיה דקרא הוי. ותדע דהכי משמע מדפריך לעיל ואימא כולה ליוה"כ ולמה לא אקשי דא"כ תרי קראי למה לי, אלא ודאי אורחיה דקרא הוא דכתב לעשות ולכפר וכולהו קאי איום הכפורים. וא"ת א"כ ג"ש למה לי משום יוה"כ תיפוק לי מלכפר. וי"ל דשמא אתיא ג"ש בשביל דרשה אחרינא דיוה"כ.
<h2>דף ג.</h2>
רש"י ד"ה שיר לעצמו וכו' במסכת סוכה הומבה"י. היו אומרים הומבה"י, אבל בשמיני עצרת היה חג בפני עצמו. ולא פורש לי איזה שיר היו אומרים. ושוב הגיה, ראיתי במסכת סופרים שהיו אומרים למנצח על השמינית. ור"י פירש דההיא דמסכת סופרים לא היו אומרים אותם בשעת הקרבן אלא בבית הכנסת כמו שאומרים (לדוד) מזמור שיר ליום השבת.
בית ברכה בפני עצמה. למזון ולתפלה, שהיו אומרים "חג שמיני העצרת". וקשה דהיינו רגל דקאמר. וי"ל ברכה בפני עצמה היינו ויברכו את המלך, דהוה בשמיני עצרת. ועוד י"ל דברכה דקאמר היינו [בתפלה להזכיר] שמיני העצרת, ורגל בפני עצמו היינו דרגל טעון לינה כדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך. אי נמי לענין אבלות כדאיתא במועד קטן יום אחד לפני הרגל עולה לשבעה ימים והרגל עצמו שבעה ימים הרי כאן ארבעה עשר, ואמרינן נמי יום אחד לפני החג והחג ושמיני עצרת הרי כאן עשרים ואחד יום. רש"י ד"ה ברכה לעצמה וכו' בחיי המלך. נ"ב גיליון מכאן סמך למנהג שלנו שאנו עושין בשמחת תורה חתן תורה וחתן בראשית ומברכין אותם. תוספות שנץ. ע"כ.
דנין פר אחד ואיל אחד. פירש רש"י עבודת מוסף דיוה"כ פר אחד ואיל אחד, מעבודת שמיני למילואים, דהיינו פר אחד ואיל אחד, דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה. וא"ת במילואים כתיב ושור ואיל לשלמים וא"כ שני אילים היו. וי"ל דלא חשיב אלא ההוא זוג דעגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה אחד הוא, ושור ואיל לשלמים זוג אחרינא הוא ולא חשיב. ותימה והא במילואים לאו פר הוא אלא עגל, ואמרינן בפ"ק דר"ה כל מקום שנאמר עגל בן שנה, עגל בן בקר [בן] שנים פר בן בקר שלש שנים. אלמא עגל ופר לאו חד הוא. והיכן מצינו פר במילואים. ואומר רבינו תם דמילואים דקאמר הכא היינו דכתיב בואתה תצוה בפרשת זה הדבר, דכתיב לקח פר בן בקר. ואע"ג דכתיב התם ואילים שנים, לא קא חשיב אלא ההוא איל דהתם שהיה עולה, אבל השני שלא היה עולה לא קא חשיב, כמו שמפורש בענין. וההוא פר דהתם משלו היה, כדכתיב מאשר לאהרן ומאשר לבניו. וקשה א"כ מאי קאמר בסמוך הניחא למ"ד קח לך משלך, הוה ליה לאיתויי מאשר לאהרן וגו'. ועוד קשה דאמר לקמן עגל בן בקר לחטאת למה לי, משמע דבההיא מיירי. ועוד קשה דאיך אנו דנין פר של יוה"כ מפר שמיני של מילואים שאינו אלא יום אחד, הא כל שבעה ימי מילואים היו פר ושני אילים, ואיך תאמר דנין פר אחד ואיל אחד של יוה"כ מפר אחד ואיל אחד של מילואים בפרשת ואתה תצוה, הא התם היו שני אילים. לכך נראה כפירוש רש"י דפירש מקרא דקח לך. ודקשיא לך היכי יליף פר מעגל והלא עגל בן בקר שתי שנים ופר בן שלש שנים. י"ל דהך סוגיא דהכא אתיא כרבי יוסי הגלילי דאמר במסכת פרה פר בן שתי שנים, ולדבריו פר ועגל ובקר שוין. ועוד י"ל דאפילו כר"מ אתיא שפיר סוגיא דהכא, והאי בן שלש דאמר רבי מאיר אף בן שלש והוא הדין בן שתים. וצריך תלמוד הא דאמרינן בפ"ק דר"ה כ"מ שנאמר עגל סתם בן שנה מאי נפקא לן מינה, הא לא אשכחן בכל התורה שכתוב עגל אם לא כתוב אחריו בן בקר. וי"ל דנפקא מינה לעגלה ערופה שלא כתוב [בה] בן בקר, וההיא בת שנתה. דנין פר אחד ואיל אחד. של יוה"כ במוסף שלו כמו שכתוב בפרשת פנחס במוספי יוה"כ פר [אחד] ואיל אחד. וא"ת מאי קאמר תלמודא בסמוך, דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו, והלא פר ואיל שכתוב במוסף של יוה"כ משל ציבור הוא. וי"ל דכתב ביוה"כ, וסבר דקרא דיוה"כ היינו בזאת יבא אהרן אל הקדש.
לאפוקי עצרת דשני אילים נינהו. פירוש בחובת היום כתיב שני אילים, והקרבתם על הלחם שני אילים, בפרשת אמור. ובפרשת פנחס כתיב איל אחד. וא"ת מנא לן למימר דעצרת קאי אפילו [אפרשת אמור], ומה אתה ממעט, דיני שני אילים. אימא דקאי אפילו אפרשת פנחס דאין שם אלא איל אחד. וי"ל דכל שכן דקשה טפי ומצי לאפוקי עצרת ד[תרווייהו] פרים נינהו, והן בתחלת הפרשה. אבל עתה דקאי אפרשת אמור מתחילה, שוה (שאני) עצרת למילואים דאין שם אלא פר אחד אי הוי השני אילים שהיו שם. אלא למ"ד שני אילים. וא"ת לפרש"י ניחא, דפירש דקאי אמוסף דיוה"כ, קא מייתי שפיר פלוגתא דהני תנאי דבהא פליגי. אלא [לפירוש] רבינו תם דפירש דקאי אפר אחד ואאיל של אהרן, דכתיב בזאת יבא אהרן וגו' (וא"ש) מאי מייתי פלוגתא דהני תנאי. וי"ל דקא מייתי שפיר, דהא חזינן דקא מפיק לעיל עצרת משום דשני אילים נינהו, דקאמר לאפוקי עצרת דשני אילים, אע"ג דבאותו יום איכא נמי איל אחד, כיון דבאותו יום איכא שני אילים קא מפיק, הכי נמי אע"ג שהיה איל אחד, כיון שבאותו יום איכא שני אילים מ"מ י"ל דקאי אשני אילים. וה"ה דלית לן למילף. וה"ה דמצי לשנויי דלא דמי, דאותם שני אילים משל ציבור ופר אהרן היה משל יחיד. אלא רוצה לתרץ אפילו לפי דבריו, אפילו לדבריך שאמרת משל ציבור, איכא שני אילים, מכל מקום לא קשה אלא איל אחד, דחד לחובת היום וחד למוסף.
רש"י ד"ה התם חד לחובת [היום]. ואינו קרוי קרבן מוסף דלא כתיב וכו'. נ"ב גליון. וי"מ דאיכא חילוק, דחובת היום הקריבו במדבר, ולא הקריבו מוספין, ולאחר שנכנסו לארץ הקריבו נמי מוספין. תוספות שנץ. ע"כ.
<h2>דף ג:</h2>
רש"י ד"ה כביכול וכו'. נ"ב גיליון. כ"ב יכול. יש מפרשים כביכול כלומר התורה שניתנה בכ"ב אותיות יכולה לומר דבר זה אבל לנו אי אפשר לאומרו. אי נמי כ"ב נוטריקון כתוב בתורה. כענין אמרם אילמלא מקרא כתוב אין הפה יכולה לאומרו. וי"מ כ"ב יכול, באותן בני אדם שיכולים לומר בו אומר הקב"ה. מצאתי. ע"כ. וכן כתבו תוס' שנץ ראשי תיבות "כתוב בתורה יכול לאומרו" עד כאן. רבי יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו. וא"ת למה לי טעמא דכל הנכנס למחנה שכינה צריך פרישה ולכך צריך הכא פרישה, תיפוק לי בלאו הכי משום טומאת ביתו. וי"ל דאי לא הוה פרישה מטעמא אחרינא לא היו מפרישים אותו שבעת ימים, [דאי] משום הנכנס למחנה שכינה מוסיף יום אחד משום טומאת ביתו [ו]אין בכך כלום. מכל חטאות שהיו שם. נ"ב גיליון. אינו רוצה לומר דחטאת ממש מדם חטאת, אלא רוצה לומר מכל אפר פרות שהיו שם. שלא שרפו שום פרה שלא היה משל משה שם. במה שאמור בענין המילואים. תימה מה ענין זה לזה יום הכיפורים למילואים. וי"ל דגמר משום דמיתת בני אהרן נאמר בו ביום הכיפורים כמו במילואים, וקאי אתחלת פרשה דאחרי מות שני בני אהרן שמתו בשמיני למילואים. לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה"כ. תימה דמייתי ברייתא זאת לסיוע לר' יוחנן דקאמר לעיל תניא כותיה דרבי יוחנן, ורבי יוחנן גופיה לא מתני אלא חדא, אם כן היכי דרשינן מהאי קרא תרתי מילי. וי"ל דלא מייתי סייעתא אלא אהא דפליג אריש לקיש דקא יליף ממילואים ולא מסיני. ואי הוה מפרש[ינן דמייתי תניא כותיה דרבי יוחנן דאמר לעיל משמיה דרביה לא קשיא מידי] הך דרשה דדריש תרי מילי מהאי קרא. ואומר כאשר עשה ביום הזה. ה"ג לעשות ולכפר אלו מעשה יוה"כ. ול"ג לעשות אלו מעשה פרה, דהא מייתי סייעתא לרבי יוחנן, [וא]יהו תנא חדא. זה מעשה היה אחר עשרת הדברות. לכך צ"ל, שלא תאמר שהיה קודם עשרת הדברות. וא"כ צ"ל ויכסהו הענן [ל]הר, דאינו רוצה לומר למשה, שהרי הוא צריך בכל יום לירד ולעלות [ל]מצות פרישה והגבלה. ואם כן לא תשמע דכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה. ולכך הוא אומר שזה המעשה היה אחר הדברות.
<h2>דף ה:</h2>
תוד"ה להביא. שלא מצאך בעל הפול. בעל הפול פירוש כמו אין פולין כלים כלומר הבודק שהוא איש הר הבית.
<h2>דף ו.</h2>
[רש"י ד"ה] מביתו למה פירש. תבא אשתו וכו'. ולא נהירא, דמכל מקום הוא אסור ליכנס להר הבית, דכל הר הבית הוא מחנה לויה, וכל שכן לשכת פרהדרין ובעל קרי אסור ליכנס לשם. לכך נראה לי, מביתו למה פירש, ילך אל ביתו בערב וישמש מטתו. וקשה דהיכי יכול להקריב התמיד והוא בעל קרי. וי"ל דה"פ ילך לביתו מבעוד יום לאחר התמיד של בין הערבים וישמש מטתו ולערב יטבול ויהיה לו הערב שמש. וכי תימא הכי נמי כן היה עושה שהיה הולך לביתו ומשמש מטתו לאחר תמיד של בין הערבים, הא לא מצית אמרת דכיון דאמרינן מפרישין [אותו] מביתו משמע משעה שהיה מפרישו שוב לא היה הולך לביתו כלל. אבל לכל זה קשה קצת דהיכי מצי למימר ילך לביתו וישמש מטתו, הא ילפינן פרישה לכ"ג ממילואים, ובמילואים כתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו, וכתיב (ואמר) [ו]פתח אהל מועד תשב[ו] שבעת (שבעת) ימים יומם ולילה. אלמא דלא היה זז מאותו מקום כל שבעה, ה"נ גבי כהן ביום הכיפורים נימא דיהיה שם כל שבעה, והיאך תאמר ילך לביתו. וי"ל דעל כרחך לאו דווקא קאמר שיהיה שם כל שבעה, שהרי כל שבעת ימי המילואים היה מרע"ה מקים המשכן ופרקו לערב, ובערב לא היה קדוש כיון שנפרק, ואז היה יכול לצאת. והשתא ניחא שפיר הא דמקשה ילך לביתו, שהרי יכול לצאת מהמשכן כל זמן שנפרק. עד כאן לא פליגי אלא באחר אחר. כלומר ששהתה יותר מאחר זמן, שהזמן הוא אותיום פירוש מיד, והזמן דלאחר אותיום זהו בתוך כדי שתרד ותדיח פניה של מטה כדקתני איזהו אחר זמן. ובזה ל"פ רבנן ור"ע דמטמאה בועלה מספק. אבל באחר אחר זמן פליגי. וה"ה דהוה מצי [למימר] אבל באותיום מודו.
<h2>דף ו:</h2>
זאת אומרת טומאה הותרה בציבור. וקרבנות יוה"כ משל ציבור, וא"ת והא אילו דשל יחיד הוא ולא הותרה טומאה אצלו. ותירץ רש"י ז"ל כיון שזמנו קבוע וקרבן ציבור תלוי בו, הוי כשל ציבור והותרה טומאה אצלו.
<h2>דף ח.</h2>
ולרבי יהודה נשבר הציץ מנליה. וא"ת הא לא איצטריך לר"י לאפוקי נשבר דהא אפילו שלם כיון דאינו על מצחו א"ר יהודה דאינו מרצה וכל שכן נשבר. וי"ל דאי דנפיק ליה לר"י דנשבר הציץ דאינו מרצה מחד קרא לא הוה מוקי על מצחו ונשא באינו על מצחו ותלי בסיכתא מרצה כי אם בנשבר, אבל באינו על מצחו ותלי בסיכתא מרצה כשהוא שלם, דנראה יותר דאינו מרצה כשהוא נשבר מכשהוא שלם דאינו על מצחו, אבל השתא דנפיק ליה לר"י מעל מצחו ונשא דאפילו כשהוא שלם כיון דאינו על מצחו אינו מרצה, שפיר קא מיבעי ליה לר"י נשבר הציץ מנליה. כורך עליה גמי. שלא לעמוד ערום בפני השם. אבל אין הטעם משום מחיקה. דכתיב לא תעשון וגו' אבל גרמא שרי.
<h2>דף ט.</h2>
לא אטרחינהו רבנן. וא"ת וניחלליה על שוה פרוטה, דהא (תנן) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. וי"ל דדוקא הקדש מחולל משום דאין אונאה להקדש, אבל מעשר בעינן שויו.
ולא שימשו אלא י"ח כהנים גדולים. וקשה שהרי עזריה היה ראשון דכתיב הוא עזריה אשר כהן בבית אשר בנה שלמה, ושריה היה אחרון שנהרג בבית ראשון בשעת חורבן הבית, וצא וחשוב מעזריה עד שריה ולא תמצא אלא שמנה כהנים. אכן קשה שהרי צדוק היה כ"ג ראשון בימי שלמה, כדכתיב במלכים ואת צדוק כהן המלך תחת אביתר, ומצדוק עד עזריה היו ארבעה כהנים. לכך גריס ר"י י"ב. והא דנקט עזריה אשר כיהן, דמשמע שהיה ראשון לכהונה, י"ל מפני שעמד עד עוזיה מלך יהודה כשעמד להקריב ע"ג המזבח ונצטרע ועמד בפרץ למחות בו, להכי [כתיב] אשר כיהן ראשון, לפי שעמד בעובי הקורה. וא"ת והא כתיב ויהוצדק הלך בהגלות נבוכדנצר מלך בבל את יהויכין מלך יהודה, ויהוצדק היה אחר שריה, משמע שהיה יהוצדק כ"ג בשעת החורבן, והא אמרת דשריה היה האחרון. ושמא יש לומר דשמא היה אביו כ"ג בשעת החורבן ונהרג ויהוצדק בנו היה בימי יהויכין מלך יהודה, שכן דרך מלכים לשים בני כהנים גדולים בבתיהם שזה דרך גדולה ולפיכך גלה עמו, ומשום הכי לא חשב יהוצדק. ואע"ג דיהושע בן יהוצדק הכהן הגדול דמשמע שהיה יהוצדק כהן גדול, יש לומר לא שהיה יהוצדק הכהן הגדול אלא יהושע היה כהן גדול, והכהן הגדול קאי איהושע כמו שמצינו דוד בן ישי מלך ישראל, הרי דמלך ישראל קאי אדוד ולא אישי.
ורבי יוחנן בן תורתא. מצינו באגדה שלפיכך נקרא בן תורתא לפי שפעם אחת מכר חסיד אחד פרה לגוי, והיה אותו גוי רוצה לחרוש בה בשבת, והפרה לא רצתה לחרוש לפי שלא הורגלה בבית החסיד לחרוש בשבת, הלך הגוי אצל החסיד לחזור ממקחו ואמר לו אי אפשי בפרתך, הלך אותו חסיד אצל הפרה וליחש לה באזנה ואמר לה כשהיית בביתי הייתי מצווה על שביתתך אבל עכשיו שאתה ברשות הגוי אין הגוי מצווה על שביתתך, מאותה שעה התחילה לחרוש. כשראה הגוי כך אמר לחסיד למד לי מה שלחשת באזנה, וכי סבור אתה שאלך כל שעה ושעה אחריך, אמר החסיד כך אמרתי לה. אז הירהר הגוי תשובה בלבו והלך ונתגייר. ולפי שנתגייר על מעשה הפרה נקרא ר' יוחנן בן תורתא. תוספות אחרות.
<h2>דף ט:</h2>
רבי אלעזר דמרה דארעא דישראל לא היה ריש לקיש משתעי בהדיה. פירוש לא היה פותח לדבר עמו שום מילתא דבדיחותא, אבל בדברי תורה התחיל עמו לדבר, כדאמרינן בפ"ק דמכות ובכתובות דא"ל ר"ל לר' אלעזר שמעת מילי דבר נפחא.
<h2>דף י.</h2>
אלא מעשר מי איכא למימר מדרבנן. וא"ת אמאי קשה לו טפי, אי אמרת דמעשר דידיה מדרבנן, והא גבי עציץ נקוב [דמעשר דידיה דרבנן. וי"ל התם] ליכא למיטעי דכולי עלמא ידעי דמעשר דידיה דרבנן, אבל סוכה לא ידעי ואתי למיטעי. פ"ה אין הטבל חייב במעשר עד שיראה פני הבית, ושמא יהיה לו דגן שראה פני הבית כשנתמרח שחייב מדאורייתא ודגן שלא ראה אלא סוכה דאינו חייב אלא מדרבנן, ואתי למיטעי ולמימר דדגן דסוכה חיוב גמור הוא ואי מפריש ממנו על זה שראה פני הבית הוי מפריש מן הפיטור על החיוב. וקשה מאי חששא הוא אי מפריש מיניה על האחר, כיון דיכול לבא לידי חיוב כשיראה פני הבית, דמי גרע מהקדימו בשיבולים דאמרינן בעלמא דשרי. לכן נראה לי פירוש אחר, אי חשבינן לסוכה כבית גמור פעמים שיכנס דגן במוץ שלו בבית וכמו כן בסוכה, ויסבור שיהיו שוין ויפריש מן הדגן שבבית על זה שבסוכה ויהיה מן הפיטור על החיוב, שבבית פטור גמור, והא דסוכה חיוב דיכול לבא לידי חיוב. וא"ת כיון שיסבור ששניהם שוין אם כן סבור שסוכה נמי פטור, ואמאי מפריש כלל וכלל על של סוכה, והלא פטור גמור הוא (דתנן) [דאמרינן] מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וגבי ראיה נמי אינו חייב כל זמן שלא ראה פני הבית, ועדיין לא בא לידי חיוב. וי"ל דנהי דבהמתו אוכלת בלי מעשר מכל מקום משום אכילה דידה מעשר ליד משום דזילה ליה לאכול בלא מעשר. אבל קשה למורי מהר"ר דוד דלפי פירוש זה משוי סוכה חיוב ובית פיטור, ולמסקנא משמע איפכא. לכך נראה כפירוש הראשון דשמא יהיה דגן שנתמרח שראה פני הבית ודגן שראה פני הסוכה. וא"ת מי גרע מהקדימו בשבלים דמפריש ממנו על אחר. [וי"ל] הני מילי דמפריש ממנו על הקדימו בשבלים אחר דכוותיה, אבל על דגן אחר גמור לא. וא"ת היכי קאמר דילמא אי לאיפרושי מן החיוב דבית על הפטור דסוכה או מן הפיטור על החיוב, הא לא הוי הא דסוכה פטור, דנהי דגבי אכילת ארעי פטור, מכל מקום לגבי אכילת קבע אסור. וי"ל דלא אשכחן בשום דוכתא דהיכא דשרי אכילת ארעי שיהא אסור אכילת קבע מדאורייתא אלא מדרבנן. ואם כן ניחא שאסר, דהוי מן הפיטור על החיוב.
תוד"ה וכי תימא מדרבנן. ויש לומר דאי סוכה אינה חייבת אלא מדרבנן, דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, דשאני סוכה דמחייב לה רבי יהודה במזוזה מדרבנן, דאי אמרת אינה חייבת אתי למיטעי בשאר בתי. אבל לישכת פרהדרין ליכא למיחש בה במזוזה מדרבנן, דאי אמרת אינה חייבת לא אתי למיטעי בשאר בתי, דהא לא דמיא לשאר בתים. הילכך ליכא למחייבה מדרבנן אלא משום גזירה שמא יאמרו כהן גדול חבוש בבית האסורים.
<h2>דף יא.</h2>
תוד"ה והתניא רפת בקר. הוה מצי לשנויי במתקשטות. לא הוה מצי לשנויי במתקשטות, דאם כן ליפלוג וליתני בדידה, דקאמר יכול שאני מרבה אף בית הכסא וכו'. הוה ליה למימר יכול שאני מרבה רפת סתם שאין מתקשטות. אלא פשיטא דר"ל דסתמא חייב.
<h2>דף יא:</h2>
יצאו אלו שהן קדש. וא"ת לישכת פרהדרין דרבנן מחייבינן במזוזה לעיל אע"פ שהוא קדש. י"ל דרבנן דלעיל לית להו האי סברא. וא"ת ומאי פריך לעיל לרבי יהודה מסוכת החג בחג לר' יהודה דלישכה, אמאי לא משני שאני לישכת פרהדרין דפטורה מפני שהיא קודש. וי"ל דאי טעמא דלישכה שהיא פטורה מפני שהיא קודש לא שייך ביה למיחש שמא יאמרו כ"ג חבוש הוא, דמידע [ידעי] דלית בה מזוזה מפני שהיא קודש.
<h2>דף יב.</h2>
לא שמעתי אלא מקום מקודש. ובתי כנסיות ובתי מדרשות מקודש הם, לפיכך לא מיטמאי בנגעים. וא"ת כיון דלא מיטמאי מנגעים במזוזה נמי לא ליחייבו דמשמע לעיל דמדמינן להו אהדדי, ואם כן לעיל אמאי לא קא משני דטעמיה דרבי יהודה דפטר לישכת פרהדרין ממזוזה משום [דהוי] מקום מקודש. וי"ל דנהי דטעמיה דרבי יהודה דפטר בנגעים משום מקום מקודש לא פטר לישכת פרהדרין ממזוזה, דהא דפטר הכא בתי כנסיות ובתי מדרשות, משום דאינן מיוחדות לשום אדם, דגבי מזוזה כתיב ביתך דמשמע ביתך המיוחד לך, ולישכת פרהדרין מיוחדת היא לכהן גדול, ולא פטרינן ליה משום טעמא דמקום מקודש. רבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה. אבל בית המקדש לא נתחלק לשבטים. שכל ישראל היה להם חלק בו לפי שגבה דוד מלך ישראל הכסף מכל ישראל כשקנה הגורן מארונה היבוסי. ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד ביתו לו. וא"ת והלא בית השותפין דאין ביתו מיוחד לו, ואמרינן לעיל דחייבין במזוזה. וי"ל דבית השותפין מיירי שכל אחד ואחד מכיר חלקו, כגון שיש קורות בין זו לזו, פירוש בין חלק לחלק, ואע"פ שאין בו אלא פתח אחד חייב. דיקא נמי דמיירי שכל אחד מכיר חלקו, דקתני יכול שאני מרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולא קתני נמי בית השותפין ש"מ. במה מחנכין אותו. וא"ת נימא דמחנכין אותו במשיחה, שהרי הוא היה נמשח, כדאיתא בריש פירקין דקרי ליה משוח שעבר. וי"ל דאיירי לאחר שנגנז שמן המשחה.
<h2>דף יג.</h2>
תוד"ה הלכה כר' יוסי וכו'. נפקא מינה אפילו בזמן הזה כגון שעבר זקן מנשיאותו, כי ההוא מעשה דר"ג וראב"ע, צריך לנהוג בו כבוד. גיליון מתוספות שנץ כ"י. דכניס לה. מכאן פסק מרי"ש דאסור לכנוס אשה בשבת ובי"ט דאם לא כן למה כונס לה מערב יום הכיפורים, אם תמות אשתו ביום הכיפורים קודם עבודה יכנוס אשה אחרת. ואפילו לקדש אשה אסור בשבת וביום טוב, כדאיתא במסכת ביצה אין מקדשין וכו'. ומפרש בירושלמי משום דהוי ליה כקונה קנין בשבת. ואפילו למאן דשרי לקדש אשה בשבת היכא דהוא לדבר מצוה, מכל מקום לכנוס אסור כדחזינן הכא. וכניסה היא שבע ברכות. וקידושין הוא ברכת אירוסין בלבד ע"כ. אלא דאמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתמות אחת מכם. ודילמא לא מייתא ולא חדא וה"ל שני בתים. נ"ב, כך הגירסא בגמרא בקצת ספרים, כלומר ואפילו אם תמות אחת והוי גט ולא הוי ליה לא חד בית, ניחוש שמא תמות האחרת וקם ליה בלא בית. אבל הקו' ל"ג לה. עד כאן.
<h2>דף יג:</h2>
אלא דא"ל ה"ז גיטיך ע"מ שתמות חברתיך וכו'. פירוש אע"ג דאין לקושיא זו שום הבנה בזה כלל. ממ"נ מאי סבר, אי סבר דמיתה שכיחא, הא קם ליה בלא בית כלל כדקאמר בגמרא דילמא מייתא חברתה והוי גיטא וכו'. אי סבר דמיתה לא שכיחא, דילמא לא מייתא שום חדא מינייהו והו"ל שני בתים. אלא דלעיל מיניה ממאי דסליק קאמר ועבד ליה עבודה בשני בתים. נמצא דמה שכתב "אלא דא"ל ה"ז גיטיך ע"מ שתמות חברתיך" אין הבנה בדבריו כדפירשתי. מ"מ כיון דלא הוה מקשה ומתרץ כדפירש רש"י ז"ל, אלא דסתמא דתלמודא שקיל וטרי כל החלוקיות דאפשר למימר עד שלבסוף מסיק המסקנא על האמת והצדק, לכך אינו חש לדקדק כל כך.
כך נראה לי גיליון. עד כאן.
ע"מ שתמות חברתיך. הוה מצי למימר דילמא לא מתה חברתה והוה ליה שני בתים. ודילמא לא מתה חברתה ולא עיילא לבית הכנסת. וא"ת אי לא מייתא חברתה עיילא לבית הכנסת סמוך לשקיעת החמה ונמצאת חברתה מתגרשת כיון שלא מתה היא, והיא לא מיגרשה כיון דעיילא לבית הכנסת. וי"ל דמכל מקום איכא למיחש דילמא אדעיילא לבית הכנסת מתה מיד אחר כך והוה ליה שני בתים עד פלגא דיומא. אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע"מ שאכנס לבית הכנסת. וצ"ל דלאידך אמר הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתך, דאם לא כן מאי אמרת אי לא עיילא הוה ליה שני בתים ואי עייל ומתה חברתה וקם ליה בלא בית. אלא ודאי דאמר לה לאידך על מנת שלא תמות חברתך. וכל כמה דלא מתה אידך לא יכנס לבית הכנסת. ומיגרשא חברתה. ואי מתה חברתה קדים ועייל ומשוי ליה גיטא. אלא מעתה. דקפיד אשני בתים, משום דכתיב ביתו דמשמע בית אחד. שתי יבמות הבאות מבית אחד לא יתייבמו. דהא כתיב אשר לא יבנה בית אחיו. היה עומד ומקריב. פירש בקונטרס דאכהן הדיוט קאי. וקשה היכי קאמר רבי יוסי יגמור, הא מחלל עבודה כדקאמר הא אחר מחלל עבודה. לכך נראה דקאי אכהן גדול. והשתא פריך שפיר מר"י לר"י. וא"ת והא כתיב ומן המקדש לא יצא, ואיך א"ר יהודה מניח עבודתו ויוצא. וי"ל הא דאמר קרא לא יצא, היינו כשהתחיל עבודה, אבל קודם שיתחיל העבודה יכול הוא לצאת.
אלא דמגרש תרוייהו וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה וכו' אי חזי דבעיא למימת. נ"ב גיליון. וקשיא לי, אי מייתא חדא והאחרת נתגרשה, נמצא דמחצי היום ואילך קם הוא בלא אשה כלל. וי"ל דכשרואה בשחרית דאשה האחרת בסכנה ונוטה למות עייל לב"ה ומיגרשא המסוכנת, ונשאר הוא נשוי עם האחרת חברתה, וכשמתה חברתה בפלגא דעבודה בטל הגט מהשתא של האחת שאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חברתה, וכשמתה בטל הגט למפרע ואין כאן אלא אשה אחת בלבד. עד כאן.
<h2>דף יד.</h2>
איטרודי מי לא מיטריד. פירש"י ואנן למשחה בעינן לגדולה וכו'. ולא נהירא דאיסור זה לא אשכחן בשום מקום דהכי נמי טבעה ספינתו בים אם כן לא יאכל בקדשים. ופירש הרב רבינו יוסף, איטרודי מי לא מיטריד ואיידי דטריד איכא למיחש שמא יאכל. נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה בה. ה"ג רש"י ז"ל, ופירש הטעם, משום דהוי כמים שנעשית בהם מלאכה שפסולים. ולא נהירא, שהרי אין מלאכה פוסלת במים לאחר שנתקדשו באפר, כדתנן במסכת פרה פרה נפסלת במלאכה עד שתיעשה אפר ומים נפסלין במלאכה עד שיתן בהם אפר. ובסיפרי מפיק לה מקרא דלמשמרת למי נדה ולא שכבר מי נדה. לכך נראה לי דלאו משום מלאכה היא אלא גזרת הכתוב דאם נפלה ההזאה על דבר שאינו מקבל טומאה לאו הזאה היא ונפסל כל מה שבגבעול. ורבינו חננאל גריס איפכא, נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב לא ישנה, דבכוונה תליא מילתא וכיון דנתכוין על דבר שאינו מקבל טומאה נפסל כל מה שבגבעול. מאי טעמיה דרבי עקיבא. תימה מי גרע מנוגע דאמר טמא. ומאי קא מיבעיא ליה, פשיטא דטמא, ואומר ריב"א דכיון דבדרך הזאה עביד ליה לא חשבו ליה כנוגע.
<h2>דף יד:</h2>
ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן פייס השני. תימה מאי פריך מהאי משנה, על כרחך לא מיתניא האי על הסדר, דהא קתני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי, ודישון מזבח הפנימי היה קודם השחיטה. ויש לומר דמכל מקום פריך שפיר, דהא (מזבח) דאית ליה להאי תנא דפייס דנרות קודם לקטורת, דאם איתא דקטורת קודם, לא היה לו לעשות פייס מנורה בפייס שני אלא היה לו להמתין עד פייס רביעי. אלא ודאי מדפייסו ליה (כיון) ש"מ דס"ל דנרות קודמות לקטורת. ומיהו קשה כיון דדישון מזבח הפנימי היה קודם שחיטה, למה היו מקדימין מי שוחט מי זורק מי מדשן. ויש לומר משום דמיד לאחר תרומת הדשן שהיא תחילה לכל עבודות היו עסוקים בתמיד לבקרו ולהתעסק בו, לפיכך היו מפייסין בו מי מעלה איברים לכבש. וי"ג כהנים היו בפייס השני חוץ מדישון המזבח והמנורה, ולפיכך היו מפיסין מי שוחט מי זורק, שהן עיקר עבודת התמיד. דתנא לא ייטב. פירוש כולן. ואחר כך יקטיר אלא יקטיר ואחר כך יטיב. שני נרות. ועל כרחך צריך לפרש הכי. דאין לומר ואחר כך יטיב כולן, דאם כן במאי מפסק להו. דהא בקטורת ליכא למימר, דהא אמרת יקטיר והדר יטיב כל הנרות. ובדם התמיד ליכא למימר דהא לעולם דם התמיד קודם לקטורת.
<h2>דף טו.</h2>
תוד"ה מאי לאו אפלגיה וכו' ורש"י לא פירש כן. אבל פירושו לא נהירא, דאין זה למעלה ולמטה בדבר מועט כזה. תן לה מדתה. פ"ה מדת שמן כדי שיהא וכו'. ויש מפרשים דאפילו בתקופת תמוז לא היה מותיר. שהיו עושים הפתילות לפי קוצר הלילה, והיה הממונה בקי בהן בכך. שכן מצינו בן בבי היה ממונה על הפקיע לעשות פתילות. עד כאן. והתנן הזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה. וקא סלקא דעתין שרוצה לומר למעלה, מאמצע עוביו ולמעלה, ולמטה מאמצע עוביו ולמטה. אלמא מצינו דמים חציין למעלה וחציין למטה. ומשני כמצלף, פירוש האי למעלה ולמטה דקאמר, לאו אאמצע עוביו קאי, דאי אפשר שהיו כל ההזאות במקום אחד. ולמעלה ולמטה דקאמר, איד קאי. אחת למעלה שהיה הופך ידו למטה ואצבעותיו למעלה, והיה מזה כלפי מעלה. ושבע למטה, שהיו אצבעותיו כלפי מטה וידו למעלה, ומטה כלפי מטה כמצליף. כמנגדנא. מי שמיחייב מלקות מפרש במסכת מכות, שהיה המכה מכה אחת מלפניו ושתים מלאחריו. ולא שהיה הופכו, אלא בידו [של] מלקה היה תלוי, כשהיה מגביה [ידו] ראשי הרצועות מגיעות עד כריסו, וכשהיה רוצה להכות לאחוריו היה מושך ידו אצלו והיו ראשי הרצועות מגיעות לאחוריו כנגד גבו. אלמא בידו של מלקה היה תלוי להכות לפניו או לאחריו. הכא נמי בידו היה תלוי להזות למעלה
או למטה. ורש"י לא פירש כן. ופירוש לשון זה לא שמעתי מהו. ושמעתי דמתרגמינן יודע כמביא למעלה כמצלף.
<h2>דף טו:</h2>
ברישא בההוא פגע. וא"ת והלא פגע תחלה בקרן דרומית מזרחית. וי"ל דבההוא אי אפשר ליתן משום דאין לה יסוד ומקיף והולך עד מזרחית צפונית ונותן. ונראה דלא גרסינן למזרח. דדוקא בזבחים שייך למיתני כדפרי'. הממונה. פירש רש"י הסגן. והקשה הרב רבינו אלחנן, דבירושלמי מפרש חמשה דברים שהסגן משמש, ולא קא חשיב הא. ונ"ל שממונה על כך היה. דמסתמא ממונים הרבה היו לשם.
<h2>דף יז.</h2>
תוד"ה ומר קא חשיב דרך וכו' דקיימא במזרח ומאן וכו' בצפון ולשכת טלאים בצפונית מערבית. ומ"ש ולשכת לחם הפנים מזרחית צפונית, נ"ב גיליון, וי"ל דלשכת הטלאים צ"ל אקצויי מקצי, דבתמיד אמר שהיתה בצפונית מערבית, ובמדות אמר שהיתה במערבית דרומית. אלא התנא רוצה להראות לנו אקצויי מקציא והכל אמת. אבל לשכת לחם הפנים דבמדות אמר שהיתה במזרחית דרומית, ובתמיד לא נזכר באיזה מקום היתה, מנלן לבדות מלבנו ולומר אקצויי מקציא. טוב לנו לומר דרך שמאל קא חשיב וקסבר כמשנת מדות. הראב"ד ז"ל. גיליון ע"כ. רב אדא בריה דרב יצחק אמר האי לישכה אקצויי מקציא. וא"ת אמאי לא משני אלישכת לחם הפנים הכי. וי"ל דלא שייך אקצויי מקציא. מדלא קתני במקצוע, כדקתני בלישכת הטלאים. תוד"ה והא אמר מר וכו'. ונראה לי לתרץ דמיש גמרינן וכו' הפנים
נמי הוה מצי לשנויי וכו' בתוך העזרה היו אחת במקצוע מערבית צפונית של עזרה ואחת במקצוע צפונית מזרחית של עזרה שהוא דרומו של בית המוקד. ונ"ב ספר אחר, לשכת החותמות במקצוע מערבית דרומית דעזרה דרך ימין, ולשכת בית המוקד במקצוע דרומית מזרחית דעזרה. ולשכת לחם הפנים במקצוע מזרחית צפונית בעזרה כשתמנה. ונ"ב כך גירסת הראב"ד ז"ל בדברי התוספות. עד כאן. שם באותו דיבור. ומסתמא העזרה גדולה יותר מבית המוקד. ונ"ב גיליון, ועוד דדוחק לומר דלשכת בית המוקד היתה בעזרה, שהרי תנא קרי לה לשכת בית המוקד, משמע שהיתה בבית המוקד. ועוד שהרי בסוף מתניתין דמדות ומייתי לקמן בשמעתין, דקא חשיב שש לשכות היו בעזרה, ולא קא חשיב הני. הראב"ד ז"ל גיליון. ע"כ.
מעלה היתה שם וכו'. ושלש מעלות של חצי אמה מלבד אותה שהיתה גבוהה אמה. ונמצאת עזרת כהנים גבוהה שתי אמות ומחצה. אלא ש"מ ראב"י היא. וא"ת מאי אולמיה האי סברא מסברא דלעיל. וי"ל דהכא מסתבר טפי משום דהכא תנא בפלוגתא דראב"י ורבנן, אבל לעיל לא הוזכר במילתיה דראב"י, ושמא י"ל דאף רבנן מודו בהא.
<h2>דף יח.</h2>
תוד"ה עיילא ליה מרתא וכו' אחר במקומו. ועוד דמרתא בת בייתוס הואי בשעת החורבן. אלא נראה שאותו ינאי היה קרוב לחורבן ולא מזרע חשמונאים. לרבנן אינו נוטל אלא חמש. וחמש ומחצה אינו נוטל, דלאו אורח ארעא בפרוסה. תרקבא דדינרי וכו'. משמע הכא שלא היה יהושע בן גמלא צדיק. והא דאמרינן דהוא תיקן שיהו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וי"ל דאין הכי נמי צדיק היה, אבל היה שם צדיק והגון וחכם יותר ממנו. למסמסו. פירש הקונטרס למרק אכילתו שבמעיו ולשלשלו, כדי שלא יצטרך לנקביו למחרת וקשה חדא דסולת וביצים לא משלשלי. ועוד אי אפילו משלשלי היו משלשלים נמי למחר. אלא נראה לפרש למסמסו, לעצור אכילה שבמעיו.
<h2>דף יט:</h2>
תוד"ה בם ולא בתפלה וכו' על עקיבו לא יפסיק. נ"ב גיליון, ועוד יש מפרשים בם ולא בתפלה כדאמרינן מפסיקין מד"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ע"כ. ונ"ב וכ"פ הערוך בערך בם ולא בתפלה בק"ש אתה קורא בקול רם אבל לא בתפלה בקול אלא בלחש. בם יש לך רשות לדבר ולפסוק מן התלמוד, ולא בדברים אחרים. בם, עשה [אותם] קבע. אמר רבא המפסיק בשעה שקורא בתלמוד וסח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר (ולא בדברים אחרים) להפסיק ולקרא ק"ש ולא בדברים אחרים. פירוש אחר, בם ולא בתפלה, שבק"ש (דתנו) יכול להפסיק בין פרשה לפרשה ולהחזיר שלום לכל אדם, דתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ירושלמי ר' הונא בש"ר יוסף מכאן שיש לך רשות לדבר בם, אבל בתפלה אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. איכא דאמרי ולא בתפלה, שלא יאריך בתפלה, שחיי שעה היא לבטל תורה שהיא חיי עולם ע"כ. מחוטמו פירש רש"י שהוא ראשון לאיברים. ור"י פירש לפי שהריח מקטורת, שלא נעשית כמצותו. שבא מלאך וחבטו על פניו. והא דאמרינן וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפילו מלאכי השרת שכתוב בהם ופניהם פני אדם. וי"ל כיון שלא נעשית ההקטרה כמצותה לא נזהרו עליו. פרק ראשון. לאו דוקא פרק ראשון. דא"צ כונה אלא פסוק ראשון. צרתה דדא ומאי ניהו גודל. פירש רש"י צרתה של זו אצבע שהיא צרה לזו ומאי היא זו גודל וכו' ולא נהירא, שאינו נשמע קולו יפה. ומפרש ר"י צרה דדא היא אמה שהיא צרה לאצבע, והיה מחבר גודל לאצבע בחזקה, ושמטה ומכה בכפו. ובכך היה קולו נשמע יפה. וכן יסד הפייטן, עולם מלא באצבע צרדא הכילו. ויסד על מה שנאמר וכל בשליש עפר הארץ. ואמרינן במדרש בשלישי שבאצבעות, דהוא אמה. מדד כל העולם כולו. אלמא צרדא הוא אמה.
<h2>דף כ.</h2>
רש"י ד"ה לפתח חטאת וכו' מחטיאם בעל כרחם. ונ"ב ספר אחר, תלת מאה ושיתין וארבע, לפי שנת החמה קאמר ע"כ. ביומא דכיפורי לית ליה רשותא וכו'. יש מדרש, ויהי היום ויבואו בני אלהים דהוי יום הכיפורים, משמע דביומי דכיפורי אית ליה רשותא לשטוני, והכא אמרינן דלית ליה רשותא לשטוני. וי"ל דמדרש סובר דאיוב מאומות העולם ובאומות העולם יש לו רשות לשטוני, אבל הכא מיירי בישראל דלית ליה רשות לשטוני. מה שכתב רש"י בד"ה לפתח חטאת וכו' נ"ב גיליון ויש מפרשים כמו שכתב התרגום ביומא דדינא חטאך נטיר ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
לא נמצא פסול בעומר. לפי שלא היו יכולים להביא אחר כדפירש רש"י. אע"ג דאמרינן לעיל גבי עומר, נמצאת בידו אומר ומביא אחרת תחתיה, מכל מקום לא שכיח למצוא אחרת.
<h2>דף כב.</h2>
הממונה אומר להם הצביעו. פירש רש"י הוציאו יד והממונה מוציא מפיו וכו'. וא"ת הממונה היה מוציא המנין מפיו אם כן היה מבין למי יכלה, ויבא הוא להפיל הפייס על כל מי שירצה. ע"כ צ"ל שאחר היה מוציא מפיו המנין, ומונין אחר שנטל הממונה המצנפת. והא איברים ופדרים וכו'. וא"ת והלא לא התקינו פייס לאיברים ופדרים [לתמיד] של בין הערבים אלא מי שזכה בו שחרית יזכה בו בין הערבים. וי"ל כיון דתקינו ליה שחרית, אותו שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית הוי כאילו תקינו ליה פייס. להאי גיסא. פירש רש"י דמקשה אהא דקאמר מפני תקלה שאירע נתקין פייס, והא להאי גיסא וכו'. ויש אומרים דפריך אהא דקאמר כיון דעבודת לילה הוא לא הוי חשיבא ולא אתו... משום הכי תקינו לה פייס דליתו. ופריך וכי משום תרומת הדשן לבד היה הפייס, והא עבודות חשובות של יממא תלויות באותו פייס, ואם כן אתו בשביל אותן עבודות חשובות, כגון לסידור המערכה ושני גזירי עצים. רצין ועולין בכבש תנן. וא"ת והא אמרינן בירושלמי דברכות המתפלל צריך שיהא רגליו רגל ישרה עקב בצד גודל, כדאשכחן גבי כהנים בשעת עבודה שהיו הולכים עקב בצד גודל, ואם כן היכי קאמר רצין בכבש. וי"ל דהכא ההיא שעתא לאו עיקר עבודה היא. ומיהו קשה ההיא דתמיד נשחט דקאמר היינו זריזותייהו דאגב דרהטי משרדי דמא והיכי הוא מצי רהיט עקב בצד גודל. וי"ל דאה"נ דהוו רהטי עקב בצד גודל. שאול מאי היא מעשה דאגג. וא"ת והא איכא הא דכתיב ויקח העולה ויעלהו וגו' וכתיב התם ביקש י"י לו איש כלבבו. ויש לומר דמשום ההוא מעשה לא נגזר כי אם עליו, אבל משום מעשה דאגג נגזר עליו ועל זרעו. לדברי האומר קבל לשון הרע הא איפרעו מיניה. תימה מאי קא משני, הא לא איפריעו מגופיה כמו ממעשה דבת שבע דלעיל, ואם כן היה לו לומר דוד בשלש. וי"ל דהפסד המלכות לזרעו חשיב נמי לגופיה.
<h2>דף כד.</h2>
תוד"ה ולוי רבי רחמנא וכו' ולמעוטי עבודה שאינה תמה אימא מרבה אני עבודה שאינה תמה כגון קבלה והולכה ומוציא אני עבודת סילוק וי"ל דעבודת סילוק וכו'. וי"ל דעל כרחך צריך לקיים הפסוק ואי אמרת לכל דבר המזבח לרבות עבודת סילוק כגון תרומת הדשן, מקיים אני עדיין קרא עבודת מתנה, דמשמע דממעט עבודת סילוק בשאר עבודת סילוק כגון הוצאת הדשן דעבודתן היא. ומקיים אני קרא דועבדתם דמשמע עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, למעוטי שחיטה וקבלה והולכה דבכולן יש אחריהם עבודה. אבל אם מרבה מלכל דבר המזבח עבודה שאינה תמה, תו לא מצי לקיים קרא דועבדתם עבודה, דמוציא עבודה שיש אחריה עבודה. והקטרה. קטורת ואיברים. וא"ת מאי שנא דקא חשיב ליה ניסוך המים ויין בתרי ומאי שנא הקטרה דלא חשיב קטורת ואיברים אלא בחדא. וי"ל דקא חשיב ניסוך המים בפני עצמו משום דלא הוה אלא פעם אחת בשנה. ועוד י"ל דהיינו טעמא דלא דלא הוה ניסוך המים בכלל יין, משום דפליגי איכא מ"ד ניסוך המים מדרבנן הוא ואיכא למ"ד הלכה למשה מסיני.
<h2>דף כד:</h2>
איכא סידור בזיכין. ואע"ג דבלחם הפנים עצמו אין עבודה אח"כ, מ"מ סידור השלחן לא נגמר עד שיסדר הבזיכין. זר שסידר את המנורה. פירש רש"י בבקר היו מסלקין וכו'. וצ"ל דס"ל כמ"ד דנרות לא קביעי במנורה, דפלוגתא היא במנחות. (הדלקה לאו עבודה היא. דשלהבת עולה מאיליה, אבל הצתת האליתא צורך גדול יש. ומיהו קשה כיון דהדלקה לאו עבודה היא, אם כן אמאי כתיב בהו דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וגו'. ונ"ב ולעניות דעתי יש לתרץ דודאי עבודה היא, ומיהו לא הוי עבודה דליחייב עליה זר, הואיל ולא הוי אלא להפיס דעתו דאהרן שהיה מצטער דכל הנשיאים הביאו נדבותם לחנוכת המזבח והוא לא הביא ודוק). והמזה בחטאת העוף. אבל מיצוי העוף לא, דמיצוי בחטאת העוף לא מעכבא. אבל עולת העוף מיצוי מעכבא דלא הוי ביה הזייה כי אם מיצוי.
<h2>דף כה.</h2>
מאי לאו באותם שזכו לפייס. שהיו עליהן בגדי חול עד שילבישום בגדי קדש. דאי באותם שלא זכו בפייס קאמר שילבישום בגדי קדש לעשות פייס ואח"כ מפשיטין אותם, אם כן אפילו מכנסים לא היו מניחין עליהם אלא היה להם להפשיטם. הראש והרגל. פירוש הראש בימין והרגל בשמאלו. אע"ג דעבודה היא, דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמרינן זו הולכת איברים למזבח, מ"מ כיון דסבר דלא מעכבא כשרה בשמאל כדאמרינן בפ"ק דמנחות. והקרבים. וא"ת מי היה מקריב הכרעים, דהא לא חשיב אותם במתניתין. וי"ל דמי שהיה מעלה הקרבים היה מעלה ג"כ הכרעים. ולא הוצרך להזכירם, דבכל מקום הוזכר בפסוק הכרעים אצל הקרבים, כדכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים. סד"א הואיל ולא שכיח ומעתרא. וא"ת אשכחן קטורת דמעתרא, כדאמרינן לקמן, אבל הוצאת המחתה מנליה דמעתרא. לכך פר"ח דהוצאת מחתה מעתרא משום דכתיב ברך י"י חילו זו קטורת ופועל ידיו תרצה זו מחתה.
<h2>דף כה:</h2>
איבעיא להו מי מקבל שוחט וכו'. אבל הא לא פריך לא שוחט ולא זורק מקבלים אלא כהן אחר מקבל. דאם כן חסר כהן אחד במשנתנו, דהוה ליה למיתני מי שוחט מי מקבל מי זורק. וא"ת תפשוט דעל כרחך זורק מקבל, דאי שוחט מקבל אם כן הא דקאמר לקמן בפרק אמר להם הממונה קירצו ומירק אחר שחיטה על ידו, דמשמע דביום הכיפורים היו צריכים לזה משום דכל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בכהן גדול, אי שוחט מקבל, בכל יום נמי צריך אחר למרק השחיטה. וי"ל דאין הכי נמי דבכל יום נמי היה צריך אחר למרק כמו ביום הכיפורים, והא דתני (בו יום) [ביום] הכיפורים משום רבותא נקט דסד"א דאפילו מירוק לא יהא כשר אלא בו קמ"ל דשרי באחר. אי נמי דבשאר ימות השנה לא היו צריכין מירוק, משום דכהנים זריזין הן לקבל הדם קודם שישפך לארץ, אבל ביום הכיפורים לא היו רוצים להטריח כהן הגדול כל כך משום חולשא, לפיכך היה אחר ממרק. וקיבל המקבל ובא לו לזרוק. יש מפרשים זורק מקבל, מדלא קתני ונותנו לחבירו לזרוק. אבל מוליך לא קא מיבעיא ליה מי מוליך, דפשיטא ליה דהזורק הוא המוליך. כיצד דרך עילויו. פירש רש"י הראש והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והעוקץ והרגל ושתי הידים. ולא נהירא, שהרי משמע דלא פליג רבי יוסי אתנא דמתניתין אלא בחזה וגרה. לכך פירש ר"י דגרסינן עוקץ ורגל (קודם) [אחר] שתי ידים. והכתיב כל נתח טוב ירך וכתף. לגירסת רש"י איני יודע מאי פריך. וצ"ל דפריך הכי, אלמא ירך וכתף מעלי מחזה וגרה, מדקרי להו נתח טוב יותר משאר איברים.
<h2>דף כו.</h2>
תוד"ה יהודה מחוקקי. ועוד י"ל דקרא דלא יסור שבט מיהודה בנשיא וראש הגולה איירי שבא[רץ ישראל] כדדרשינן בסנהדרין. ודוד נמי מלוי קאתי, שבא ממרים, כדאמרינן במסכת סוטה ע"כ. מעולם לא שנה אדם בה. יש במדרש טעם שיש לאדם לדחוק את עצמו להיות בעל ברית, לפי שדומה אותה מצוה לקטרת כדאמרינן בשעה שמל אברהם את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם, אמרו לו מלאכי השרת ומה לך לפנות אל גבעות הערלות כלומר מקום מטונף הוא מפני הערלות. אמר להם חביבים עלי כקטורת. דבחד קרא כתיב גבעות הערלות, ובחד קרא כתיב גבעת הלבונה וילפינן מהדדי. ולכך מנהג שלנו שלא ישנה אדם להיות [בעל] ברית משני תינוקות לאחד. כדאמרינן גבי קטורת שלא שנה בה אדם. עולה נמי כתיב וכליל על מזבחך. ואם כן הוה ליה נמי לפייס חדשים לעולה. ומשני לא שכיח קטרת. ומסתברא וכו' כך פירש רש"י. ולפי זה לפי המסקנא משמע דלא מעתרא. והקדוש הרב ר' ורדימוס פירש הא שכיחא [עו]לה, שכל הרוצה להתנדב עולה הרשות בידו. ומשום הכי לא היו מפייסים חדשים, דבלאו [הכי] אם רוצה יתנדב עולה ויקריבנה ויעשיר. [ו]לפי זה לפי המסקנא בעולה נמי מעתרא. ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות וכו'. וא"ת לפי המסקנא נמי נפישי פייסות, שהרי היו מפיסין שתי פעמים ביום משום קטורת. [וי"ל] הא אוקמינן דבשבת איירי אבל בחול מי שזכה בשחרית זכה [בין] הערבים. והא דתני שלא שנה בה אדם מעולם, צ"ל מיום לחבירו. אבל ביום אחד מי שזכה שחרית זכה בה נמי ערבית. [מי] מעלה איברים מן הכבש ולמזבח. ופירש רש"י דכהן אחד היה שמעלה אותם. ולא נהירא, דמשמע בסמוך דצריך ששה כהנים. לכך נ"ל דכשם שהיו ששה כהנים להעלות איברים לכבש כך היו ששה כהנים להעלות מן הכבש למזבח.
<h2>דף כו:</h2>
עצמו בתשעה. פירש רש"י [ד"ה עצמו] דהא סתמא כראב"י. וקשה דא"כ רישא רבנן וסיפא ראב"י. ועוד קשיא דמשמע דלא היה רק כהן אחד להעלות איברים מן הכבש ולמזבח, ולקמן אמרינן לימד על הטלה שטעון ששה. ועוד קשה דתנן בפרק בתרא דתמיד, בשעה שכהן גדול רוצה להקריב היה עולה לראש המזבח הראשון מושיט לו הראש והרגל וכו' וכן השני וכו'. אלמא לכולי עלמא דבששה כהנים היה קרב מן הכבש ולמזבח, לכך נ"ל דאתיא שפיר כרבנן. והא דלא [תני] מן הכבש ולמזבח. משום דלא איירי הכא אלא בפייס השני, והעלאת איברים מן הכבש ולמזבח היה בפייס הרביעי.
ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. אלמא היה הניסוך בתמיד של שחר. ואע"ג דאנשי ירושלים היו נוטלין אתרוגיהן כל היום בידיהם מכל מקום מסתמא לא (היה) [היו] בעזרה בשעה שקרב תמיד של בין הערבים. אם אינו ענין לתמיד של שחר. וא"ת והא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא בעולת נדבה כתיב בפרשת ויקרא. וי"ל דלקמן מוקי ליה ר"א בכולהו.
והתניא י"ז ההיא דלא כראב"י אלא כרבי יהודה. כך גרס רש"י ז"ל. וקשה אמאי קאמר כרבי יהודה לימא אלא כרבנן דפליגי עליה דראב"י. ועוד מאי רבותא קמ"ל דאתיא כרבי יהודה, פשיטא דהכי אמרינן לעיל רבי יהודה לא סבר כראב"י. לכך נ"ל דהא דאמר אלא כרבי יהודה לא קאי אמעלה איברים מן הכבש ולמזבח, אלא קאי אמחתה, דלר"י לא הוה פייס למחתה. והכי קאמר אלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה, דאילו היה בה פייס אם כן נפישי להו פייסות והוו י"ח, והשתא אתי שפיר כר"י. ויש ספרים גורסים דלא כראב"י או דלא כר"י. כלומר אפילו אי מיתוקמא שפיר כראב"י דאמר דאין פייס להעלות איברים מן הכבש ולמזבח, מכל מקום הוו י"ז, דהא סבירא ליה דאיכא כהן דזכי במחתה, מ"מ לא אתיא כרבי יהודה, דהא ר"י לית ליה פייס למחתה. ואע"ג דסבר דהיה כהן להעלות איברים מן הכבש ולמזבח, מכל מקום לא אתיא כוותיה, דאם כן נפישי להו כהנים כדאמרי' לעיל שהיו ששה כהנים להוליך איברים מן הכבש ולמזבח. ופירוש זה קשה מאד, דמ"מ אתיא כר' יהודה, דנהי דסבר דלא [הוה] פייס למחתה, מ"מ סבר דהיה כהן למחתה, ואתיא שפיר כוותיה. ועוד קשה דאי חשבינן כהן דמחתה לחשוב נמי כהן דקטורת, אם כן הוו להו י"ח, ואם כן לא אתי נמי כראב"י. ועוד קשה דאמאי קאמר דלא אתיא כראב"י, משום דלא חשיב כהן המעלה איברים מן הכבש ולמזבח, מכלל דאי הוה חשיב ליה אתיא שפיר כוותיה, והלא מוכח לקמן דלהולכת איברים מן הכבש ולמזבח הוו ששה כהנים. לכך נראה דלא מיירי הכא כלל בפייס השני, והא דתני הכא י"ז, היינו כהן דמחתה דקסבר דמחתה בפייס השני, והכי פריך והתניא י"ז דקחשיב מחתה בפייס השני. [ו]הכי גרסינן ההיא דלא כראב"י ודלא כר"י. והכי פירושה דלא כראב"י, דלדידיה נהי דאית ליה דהוה פייס במחתה, מ"מ פייס דמחתה הוה בפייס רביעי, ואם כן לא אתיא ברייתא כותיה. ודלא כר"י נמי, דאילו לר"י לא היה פייס למחתה. וא"ת והיכי אמר דפייס דמחתה היה בפייס השני, והלא קאמר דבפייס השני מפייסים חדשים עם ישנים, ובקטורת אמרינן חדשים לקטורת, ומשמע כמו כן במחתה, והיכי אמרינן דפייס דמחתה היה בפייס השני. וי"ל דמחתה לא מיעתרא כי אם קטורת דייקא, ואם כן יכולים לומר דמחתה הוה בפייס השני שהיו מפייסין חדשים גם ישנים.
איל קרב וכו'. קשה דהא תינח סולת ויין דאיכא תוספת
על של כבש, משום הכי היה צריך שני כהנים, אלא לקרבים למה היה צריך שני כהנים. וי"ל משום דנתונים בבזך כדאיתא בתמיד, לכך היה צריך שני כהנים. ומיהו קשה דהא בכבש נמי היו הקרבים נתונים בבזך, ואפילו הכי לא היה אלא
בכהן אחד. וי"ל דבכבש איכא קרא בגמרא דטעון ששה כהנים, הילכך אע"פ שהיו קרבים כבדים והיה צריך כהן שני, לא רצו להוסיף. אבל באיל דליכא קרא כמה כהנים יהיו, הואיל והקרבים היו כבדים תיקנו להן שני כהנים.
<h2>דף כז.</h2>
האי מיבעיא ליה לגופיה. פירוש דבנתינת אש בעי כהונה, אבל לאו למעוטי הפשט וניתוח, ונאמר דבעי כהונה ומהיכא תיתי מיעוט. וא"ת מהיכא תיתי לן למימר דהפשט וניתוח בעי כהונה דאיצטריך למעוטי. וכי תימא משום דקרא דוהפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה סמיך ליה לקרא דוהקריבו בני אהרן את הדם, ואית לן למימר דקאי כהן אוהפשיטו דבתריה, אם כן תיבעי למה איצטריך קרא לגופיה דנתינת אש, הוה ליה למימר ונתנו אש על המזבח לחוד ואנא ידענא דנתינת אש בעיא כהונה, דנימא דכהן קאי אנתינת אש דבתריה. וי"ל דודאי אהפשט וניתוח דגוף הקרבן אמרי' דקאי הכהנים אף עליה. אבל נתינת אש דלאו גוף הקרבן הוא אי לאו דכתיב ביה בני אהרן לא אמרינן דבעי כהונה, דלא הוה מוקמינן קרא והקריבו בני אהרן הכהנים דלעיל מיניה אף עליה, הואיל ולאו גוף הקרבן הוא.
מכדי מקבלה ואילך מצות כהונה וכו'. תימה מהכא לא תפשוט דהפשט וניתוח לא בעי כהונה, דהא איצטריך קרא דונתנו לגופיה למימר דנתינת אש בעי כהונה, דלא הוה מהדרנא ליה אקרא דלעיל משום דלאו גופיה דזיבחא הוא, כדהוה סלקא דעתין מעיקרא, ומהיכא תיתי דהפשט וניתוח לא בעי כהונה. וי"ל השתא דמייתי קרא דתשמרו כהונתכם לכל דבר המזבח כולל הכל, אפילו דבר דלא הוי גוף הקרבן בעי כהונה, הילכך ונתנו לא איצטריך לגופיה, ואתי שפיר למעוטי הפשט וניתוח. אע"ג דאתא קרא דושחט למימר דשחיטה כשרה בזר, משום הכי לא תימא דנתינת אש
כשרה בזר, דמכל מקום הכלל לא זז ממקומו, ולעולם מתשמרו ידעינן כהונה אפילו בדבר דלאו גוף הקרבן הוא כדפירשנו, דוהקריבו לא אתי אלא לגלויי למימר דשחיטה
לא היתה באותו הכלל, דושחט אבעליה קאי כדפירש הקונטרס, אבל לעולם מקבלה ואילך הוי בכלל לכל דבר המזבח. אבל מעיקרא מיקמי דאייתי דבר המזבח, אע"ג דידעינן דמוהקריבו דרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה, הוה אמינא דדוקא אגופיה דזיבחא קאי, דומיא דקבלה. ואכתי איצטריך ונתנו סד"א כיון דנתינת אש עבודה דלא מעכבא כפרה היא לא תיבעי כהונה קמ"ל. אבל לא אתי למעוטי הפשט וניתוח. וא"ת מהיכא תיתי דבעיא כהונה כיון דלא מעכבא כפרה כמו נתינת אש. וי"ל כדשנינן לעיל, משום דגופיה דקרבן הוא קאי אף עליה. אי נמי בתר דגלי בנתינת אש דלא מעכבא כפרה ובעינן כהונה. דהכי פירש הקונטרס בסמוך. ואימא למעוטי סידור שני גזירי עצים. וא"ת הא כתיב וערך עליה הכהן עצים בבקר. וי"ל דכי כתיב כהן בשחרית כדפירש הקונטרס, אבל לא בבין הערבים. וא"ת א"כ דלא כתיב כהן בבין הערבים, מהיכא תיתי דבעי כהן. וי"ל משום דבתחלת הפסוק כתיב ונתנו בני אהרן, ואי לאו דמעטיה קרא הוה אמינא דבני אהרן קאי אוערכו. אי נמי דלא מיסתברא לחלוק בין סידור לסידור.
לא סלקא דעתך. וערכו למעוטי שני גזירי עצים. דכתיב והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים לכבש. דבהקטר
לא מיירי דכתיב בסיפיה והקטיר העולה אשה הוא ריח
ניחוח לי"י, אלא בהולכת איברים לכבש מיירי. ולגופיה לא איצטריך קרא, דהא מקבלה ואילך מצות כהונה. ולמעט הולכת עצים נמי לא איצטריך, דמהיכא תיתי לן דבעי כהונה. אלא אתי למידק הא סידור שני גזירי עצים בעי כהונה, ואם כן וערכו למה לי למעוטי הפשט וניתוח. [וא"ת] ואימא הולכת איברים בעי כהונה הא סידור שני גזירי עצים לא בעי כהונה. וי"ל דאם כן לישתוק קרא מהולכת איברים לכבש, דמוערכו לא הוה ממעטינן אלא סידור שני גזירי עצים שכן סידור דכוותיה, אבל קשה מה ראית דמוהקריב אתה מרבה סידור שני גזירי עצים משום דכוותיה, ומקרא דוערכו אתה ממעט הפשט וניתוח אע"ג דלאו דכותיה, אימא איפכא. וי"ל דבעינן או דכוותיה אע"ג דלא כתיב בההוא ענינא, או כתיבא בההוא ענינא אע"ג דלא הוי דכוותיה. ואם כן מרבה שפיר מקרא דוהקריב סידור שני גזירי עצים, נהי דלא כתיב בההוא ענינא, כיון דדכוותיה הוא מרבה לה מיניה. אבל לא היה יכול להרבות הפשט וניתוח מוהקריב דלאו דכוותיה ולא כתיב בהאי ענינא. אבל מקרא דוערכו ממעט שפיר הפשט וניתוח, דנהי דלאו דכוותיה מכל מקום כתיב בהאי ענינא. וערכו שנים בני אהרן שנים. ואע"ג דמוקמינן למעוטי הפשט וניתוח מכל מקום אי לא אתי אלא להכי איבעי ליה למיכתב הכהן, כדכתיב גבי נתינת אש. וליכא למימר דכוליה קרא למנינא אתא, דאם כן לא הוה ליה למיכתביה הכא בבן בקר. ומדכתביה הכא ש"מ למדרשיה לענינא דהפשט וניתוח ולמעוטי הפשט וניתוח דלא בעי כהונה. למדנו לטלה שטעון ששה. בהולכת איברים לכבש איירי ולא בהקטרה, מדכתיב בתריה והקטיר מכלל דעד השתא לא איירי בהקטרה. ותנן נמי בתמיד, כשהיה כהן גדול רוצה להקטיר לא היה אלא חד כהן. ולא נהירא, דלישנא דוערכו עצים על האש משמע דאיירי בנתינה על האש, ודומיא דבגזירין שהן על האש ממש, איירי קרא דוערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים על האש ממש. אלא נראה לר"י דודאי בהקטרה טעון ששה, וכהן גדול שאני שיכול להקריב כל שעה שירצה. ושמא איכא קרא שיכול להקריב לבדו, דאם לא כן מנלן כיון שכן טעון ששה.
<h2>דף כז:</h2>
וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר. לאו דוקא פסולה, שהרי סידור שני גזירי עצים בעי כהן מקרא דלעיל. אלא כלומר שזר חייב עליה מיתה. אע"ג דחיוב מיתה דזר מקרא דועבדתם ומוביום צוותו נפקא, מ"מ מסתבר ליה כיון דלא חשיב לענין דכשרה בלילה הכי נמי אין זר חייב עליה מיתה. ולא והרי תרומת הדשן. דעבודת לילה היא וזר חייב עליה מיתה ללוי. ורב נמי לא פליג אלא מטעם דהוי עבודת סילוק הא לאו הכי מחייב זר עליה. ומשני תחלת וכו'. ומצי לשנויי כדשנינן בריש פירקין אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה, אבל לא סבירא ליה השתא. וכן צריך לומר דלא סבירא ליה השתא הא דאמרינן לעיל דזר שסידר המערכה אינו חייב דהא איכא סידור שני גזירי עצים, דהשתא אמר דזר חייב עליה דהויא עבודה תמה. וא"ת היאך חשיב תרומת הדשן לתחלת עבודת היום, הא קודמת לסדור המערכה דחשבינן לה לעבודת לילה. וי"ל כיון שהלילה הוא מן היום שלאחריו ותרומת הדשן היא תחלת עבודת אותו היום על כרחך כשקידש קידש לכל היום כולו. אבל סידור המערכה, דגם בלילה צריך לסדר כמה פעמים, הילכך חשבינן ליה לעבודת הלילה. מתקיף לה רבא אלא מעתה וכו'. פירש הקונטרס אלא מעתה כיון וכו'. ולא רצה לפרש לפום ריהטא דפריך להא דאמר שהיא עבודת יום, אם כן ס"ל לרבא דפריך דאין שני גזירי עצים עבודת היום, ולקמן דרשינן לה מבבקר בבקר. לכך פירש דעיקר קושייתו משום חייב עליה מיתה. ומיהו בסמוך דפריך מאיברים ופדרים דעבודת לילה (ליבעי) [ובעי] פייס, לא פריך אלא אהא דעבודת יום בעי פייס. דסברי דפייס אינו תלוי בחיוב מיתה. והרי תרומת הדשן. דעבודת לילה ובעי פייס. משמע דסבירא ליה השתא כשינויא דריש פירקין שכבר קידש מתחילה לעבודה, ואי בעי מצי לשנויי כדפריך לעיל תחלת עבודת יום הוא. ותימה דאי סבירא ליה דעבודת לילה היא ואפילו הכי זר חייב עליה, אם כן ליתא לאתקפתא דרבי זירא, ובכולה סוגיא משמע דאתקפתא איתא, מדאוקי דברי רבי יוחנן אשני גזירי עצים. שאני שחיטה דתחלת עבודת יממא היא. וא"ת והרי דישון מנורה ומזבח הפנימי והעלאת איברים מכבש למזבח דעבודת לילה הוי ובעי פייס. וי"ל דדישון מזבח הפנימי התחלת עבודה דקטורת היום, וכן דישון המנורה תחלת עריכת נרות היא, וסבר דהדלקה עבודה היא. והולכת איברים לכבש תחלת הקטרה היא.
<h2>דף כח.</h2>
מתיא בן שמואל אומר האיר פני המזרח עד שהוא בחברון. מפרש בירושלמי כדי להזכיר זכות ישיני חברון. מתיא בן שמואל אומר האיר [פני] המזרח עד שהוא בחברון. פירש רש"י שמתיא בן שמואל היה ממונה, והיה אומר כך. וכן משמע בתמיד ומייתי לה בגמרא מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות. ולא נראה לי דבגמרא מפרש לחד לישנא דמאן דקאי אאיגרא אומר האיר המזרח. והממונה מסתמא לא הוה סליק לאיגרא, מדקאמר אמר להם הממונה צאו וראו, משמע שהיה מצוה לאחרים צאו וראו, והאחרים עולים לאיגרא ואומרי' להם האיר המזרח. לכך נראה לי שמתיא אומר זה בתורת תנא כלומר מתיא בן שמואל אומר, כך היו אומרים במקדש האיר המזרח עד שבחברון. ולא מפרש מאן קאמר ליה אי מאן דקאי אאיגרא או מאן דקאי אארעא. כל המיסך רגליו טעון טבילה. כשהוא מסיך באמצע העבודה קאמר, דאילו בתחלה אף בלא מסיך אמרינן בסמוך כל הנכנס לעזרה לעבודה טעון טבילה, ופירש רש"י לאו דוקא לעבודה דהוא הדין אף בלא עבודה אין אדם נכנס לעזרה בלא טבילה. ור"י מפרש דוקא קתני כשנכנס לעבודה, דהיינו לצורך עבודה. ובגמרא יש מקומות משמע כפירוש רש"י ויש מקומות כפירוש ר"י. ובירושלמי משמע כפירוש (ר"י) [רש"י].
<h2>דף כח:</h2>
צלותיה דאברהם מכי משחרי כתלי. פירוש שנוטים צללי ערב, ואף הצל נמצא ברגלי כותל מערבי, שהחמה נוטה למערב. וזה אחר שש מיד. ונפקא מינה להתפלל אז תפלת המנחה. ואנן מאברהם ניקום ונגמר. כלומר וכי ממנו באת ללמדנו להיות זריזים כאברהם, לשון הקונטרס. ויש מפרשים מאברהם ניקו ונגמר, הלא הוא בקי בשעות. ורבינו תם פירש מאברהם ניקום ונגמר, הלא לפני מתן תורה היה, ומשניתנה תורה נתחדשו כמה הלכות וגם נתחדשה הלכה זו דאמרינן חצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם ואם כן אין עת לתפלה. [וא"ת] כאן משמע שאברהם היה מתפלל תפלת מנחה, ובברכות אמרינן יצחק תיקן תפלת המנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וצ"ל שודאי אברהם היה מתפלל, אבל לא תקנה אלא גלה לבניו ולבני ביתו, עד שבא יצחק ותיקנה בפומבי. עוד י"ל בתר דתיקנה קיבלה מיניה והיה מתפלל גם הוא. ונשחטיה מכי משחרי כותלי. דבשלמא בכל יום שהיה נשחט בתשע שעות ומחצה ל"ק מפני שעדיין היה שהות להקריב נדרים ונדבות. אבל בערב פסח כל מה שהיו יכולים להקדים היו מקדימים. לפי שאין צליית פסח דוחה את השבת כדאמרינן בפסחים, וגם צריך לשחוט אחר התמיד כדאמרינן בפסחים יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וכו'. משום דכותלי בית המקדש לא מכוני. לפי שהיו עבות מלמטה והולכות ומתקצרות מלמעלה, דאף אחר שש שעות עדיין היה השמש נראה ברגלי הכותל. וא"ת מנין שאברהם היה מתפלל מכי משחרי כותלי שלא כדין, דילמא לא היה מתפלל אלא כדרך שאמרו במשנה בפסחים. וי"ל דלפנות ערב דכתיב גבי יצחק מכי משחרי כותלי. ואי בעית אימא מאן דקאי אארעא. שואל האיר המזרח, ומאן דקאי אאיגרא משיב עד שבחברון, ומאן דקאי אארעא משיב הן כך אני שואל אם הוא בחברון, לשון רש"י. וקשה דעדיין לא מפרש התלמוד מאן דקאי אאיגרא מה הוא משיב, אם הוא עד שבחברון אם לאו. לכך פירש מורי הר"ר פרץ אתה אומר עד שבחברון כמו שאני רואה, והוא אומר הן. ולא בחמי חמה. ואם כן אם אינו יום המעונן מותר ללוש ולהעריך במים במקום הצל בלי שום כסוי. ואם הוא יום המעונן צריך ליזהר אפילו במקום הצל משום דכוליה שימשא. ולכך יש להזהר כשמוליכין המים למקום התנור ללוש שם לכסות אם הוא יום מעונן. אבל ביום שאינו מעונן יכול להוליכם בגלוי דרך הצל.
<h2>דף ל.</h2>
מצוה לשפשף. מכאן אומר רבינו תם שהנכנס להשתין א"צ ליטול אם לא שפשף. ואם שפשף נראה שא"צ לברך על נט"י, מידי דהוי אנוגע במקום הטינופת או היו ידיו מטונפות בטיט או בצואה. ואפילו אשר יצר לא היה רגיל לברך. אך ר"י מברך אשר יצר. מיהו היכא דשפשף יטול אותה יד כדאמרינן בסמוך גבי אדם רוצה להשתין נוטל ידו אחת, וה"ה לתפלה ולד"ת. וא"צ לברך על נט"י אלא דוקא כשהולך לאכול או כשבא מן הגדולים. מ"ש מצואה שעל בשרו. במקום שמכוסה בבגדיו איירי, דאי במקום מגולה אפילו בקרקע צריך להרחיק ד"א. רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש. פירש ר"י דהלכה כרב הונא. חדא שהיה רבו של רב חסדא כדאמרינן בב"מ חסדא חסדא לא צריכנא לך. ועוד דסתמא דתלמודא מייתי [לה] בפשיטות ומאי שנא מדרב הונא. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. שאין לך אדם שאין צואה בתוך מעיו. דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו. לפי שהסיח דעתו. ומ"מ ברכת המוציא א"צ לברך כדאמרינן בערבי פסחים דברים הטעונים ברכה לאחריה במקומם א"צ לברך דלקיבעיה קמא בדר. לא אמרן אלא לשתות. פירש רש"י דקאי אדבר עם חבירו והפליג. ותימה למה יטול ידיו כלל, הא אמרינן הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח. ומה שפירש רש"י שצריך ליטול משום שמא יתן פרוסה לתוך פיו, לא נהירא, דמשום גזרה שמא יאכל מצריכינן ליה ליטול. לכך פירש ר"י דקאי אהשתין מים נוטל ידו אחת וגם צריך ליטול מבפנים משום חשד. וקאמר לא אמרן אלא לשתות, שזה וד[אי] אפילו לשתות צריך ליטול כיון שאין ידיו נקיות, ולכך יחשדוהו מ[שום] דלשתות אין אנינות דעת בידים שהן מסואבות, שאינו אוחז רק הכלי מבחוץ. אבל לאכול לא יחשדוהו, כי יש אנינות דעת לאכול בידים שאינן נקיות. והא דקאמר נוטל מבחוץ, רוצה לומר שתי ידיו. ולא הוצרך לפרש, דפשיטא דלאכול בעינן נטילת שתי ידיו, כיון דהשתא אסח דעתיה. ומה המשנה מקדש לקדש. פירש רש"י [ד"ה ומה] ממקום קדוש למקום קדוש כגון וכו'. והלשון אינו משמע כך דאם כן הוה ליה למימר ממקום קדוש למקום קדוש, כדאמרינן אחר כך וממקום שענוש כרת. לכך פירש ר"י ומה המשנה מקודש לקודש, רוצה לומר מבגדי קודש, כגון מבגדי זהב לבגדי לבן או איפכא. אבל קשה לפירוש זה, דאם כן מאי קאמר המשנה מחול לקודש והלא לא היה משנה בגדים בשחרית בכניסתו לפירוש רש"י דפירש לעבודה לאו דוקא. וי"ל דמ"מ איכא ק"ו ומה ממקום שענוש כרת וכו'. ומה המשנה וכו'. תימא לריב"א לבן זומא דמפיק ליה מקל וחומר תיבעי שני קידושים לפניה ולאחריה כמו כהן גדול ביום הכיפורים. וי"ל דכתב בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח ירחצו את ידיהם דמשמע דוקא אהרן ובניו, דהיינו כהנים מקדשים את ידיהם אבל לא זרים. אי נמי יש לומר דמשמע דוקא לעבודה, כדכתיב בגשתם אל המזבח [לשרת]. והתירוץ השני לפירוש רש"י דפירש לעבודה לאו דוקא.
<h2>דף ל:</h2>
מצורע טובל ועומד בשער ניקנור. כאן משמע כפירוש רש"י לעבודה לאו דוקא, והלא לא היה נכנס לעבודה, ולמה היה צריך טבילה. ויש לתרץ לפירוש ר"י דכיון שהיו מזין על בהונותיו הוי שפיר לצורך עבודה. לא מצורעים [בלבד] אמרו אלא כל אדם. ורבנן סברי איפכא, דוקא מצורעים משום דדיישי בטומאה כדמפרש בסמוך. נימא רבנן דפליגי עליה דר"י בברייתא קמייתא כבן זומא ס"ל. ומצורע דקתני במילתייהו ל"ד דה"ה כל אדם. והא דקתני במילתייהו מצורע להודיעך כוחו דר' יהודה דאפילו מצורע דדייש בטומאה קאמר דאין צריך טבילה. ואם כן רבנן דהכא לאו היינו רבנן דברייתא שניה דהא קא חזינן דפליגי בכל אדם. או דילמא
הא דקאמרי רבנן מצורעים בברייתא ראשונה מצורע עומד וטובל רוצה לומר דוקא מצורע אבל כל אדם לא. ואם [כן] רבנן דברייתא ראשונה היינו רבנן דברייתא שניה. עכ"ל הקונטרס. וקשה למורי הרב רבינו פרץ, דאם כן דאמרת דמצורע דוקא אבל כל אדם אינו צריך טבילה, הנך רבנן כמאן סבירא להו, לא כבן זומא דמייתי טבילה זו לכל אדם בקל וחומר, ולא כרבי יהודה דאמר טבילה זו לכל הפחות משום סרך טומאה. ועוד קשה וכי פליגי הני רבנן אמשנה שלימה דתנן אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול. לכך נראה דודאי הא דאמרי רבנן מצורע דדייש בטומאה צריך טבילה וכל אדם לא, אינו רוצה לומר כל אדם ממש, דודאי אפילו טהור צריך טבילה אם לא טבל מבערב. אלא כל אדם היינו שאר טמאים שטבלו מבערב דלא צריכי טבילה משום סרך. והכי קאמר, נימא רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ואמרי דכל אדם צריך טבילה כשנכנס למקדש אף כי טבל מבערב, והא דנקט מצורע להודיעך כוחו וכו', ואם כן לאו היינו רבנן דברייתא שניה. או דילמא שאני מצורע וכו', ולא אתי כבן זומא אלא כרבי יהודה, הילכך שאני מצורע דדייש בטומאה ואיכא למימר משום סרך טומאה אף כי טבל מבערב, דשמא נגע בטומאה לאחר טבילה ולא הרגיש לפי שהוא דש בטומאה. אבל בשאר טמאים דלא דיישי בטומאה אם כן אינם צריכים טבילה כיון שטבלו מבערב, דליכא למימר שמא נגעו בטומאה לאחר טבילה, דודאי אם נגעו היו מרגישים דהא דלא דיישי בטומאה. אבל שאר כל אדם שלא טבל מבערב ודאי בעי טבילה משום סרך כרבי יהודה. ואם כן רבנן דהכא היינו רבנן דברייתא, דהכא נמי אמרי דשאר טמאים אינם צריכים טבילה.
<h2>דף לא.</h2>
לא קאמרי רבנן התם אלא דלא קא עביד עבודה. ואם כן דומיא דהכא סבר רבי יהודה דצריך לטבול אע"ג דלא עביד עבודה, ורבי יהודה היינו רבנן דמתניתין כדפי' לעיל, משמע נמי כאן כפירוש רש"י דלעבודה לאו דוקא. ולפירוש ר"י יש לתרץ דהכי קאמר, על כרחך לא קאמרי רבנן אלא דלא קא עבדי עבודה גמורה, רק שמכניסין ידים לסמוך או לתנופה בעלמא, דומיא דמצורע שמזין לו על הבהונות. אבל היכא דעביד עבודה גמורה כגון שחיטה, אפילו רבנן מודו. ופליג רבי יהודה ואומר אפילו לעבודה קלה בעלמא טעון טבילה. אבל בלא שום עבודה ודאי אין צריך טבילה לא לרבנן ולא לרבי יהודה. ה"ג וכולן בקדש בבית הפרוה. ובקו' מזכיר גג בכל מקום. ותימה דגגות לא נתקדשו.
<h2>דף לא:</h2>
דלא כרבי מאיר. דלא הצריך לטבילה ראשונה שני קידושים. דאי כרבי מאיר, כיון דאמר לקמן כשהוא פושט מקדש, אלמא סבר לכל הקידושים אלבישה באין. דאי לצורך פשיטה נמי באה, היה לו לקדש קודם שיפשוט, דלאחר הפשט מאי מועיל, מאי דהוה הוה. ואם כן הכא נמי יעשו שני קידושים בטבילה ראשונה לצורך לבישה של בגדי זהב. בשלמא לרבנן דאמרי כשהוא לבוש מקדש וקידוש ראשון לצורך פשיטה, אם כן היכא דליכא פשיטה דבגדי קודש, משום הכי לא מקדש.
<h2>דף לב.</h2>
מתוספות מורי הרב רבינו פרץ. ובא אהרן אל אהל מועד. בפרשת אחרי מות אחר עבודת היום בבגדי לבן אחר שילוח השעיר כתיב [ויקרא ט"ז] ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו. ומפרש למה הוא בא. וכי לפשוט את בגדיו נכנס לפנים. אלא להוציא כף ומחתה שהניח שם כשהקטיר את הקטורת לפני ולפנים. וכל הפרשה וכו'. שעל כרחך אין כאן מקומו, שאם כן לא היה לו לשנות את הבגדים כי אם שלש פעמים ביום. פעם ראשונה לובש בגדי זהב [לתמיד] של שחר ולעבודות החיצוניות. ואחר כך בגדי הלבן לעבודת הפנים פר והגרלה ודוי שני של פר וקטורת והזאת פר ושעיר [ודוי] שעיר ושילוח. ואם היה בא אהרן אחר כך מיד, אם כן לא היה [לו] להחליף בגדים אחרים, רק בערב צריך ללבוש בגדי זהב לע[שות] עולתו ועולת העם וחלבי יום ותמיד של בין הערבים ומוספי [יוה"כ]. [אלא] עתה לובש בגדי זהב לתמיד של שחר ובגדי לבן לעבודת היום עד שישלח השעיר למדבר, ואחר כך (נדלק) [נדלג] ובא אל אהל מועד, ומשנה לבגדי זהב ויצא ועשה עולתו ועולת העם וחלב הפר והשעיר. ואחר כך ובא אהרן אל אהל מועד. וישנה מבגדי זהב לבגדי לבן להוציא הכף ומחתה. ואחר כך מלבן לזהב לתמיד של בין הערבים. הרי חמש פעמים שמשנה בגדים. שכל הפרשה וכו'. וא"ת למה הוצרך לומר שכל, ולא אמר וכל. וי"ל משום דהברייתא מפרשת תחלה הך ביאה למה, והדר מפרש האמת דודאי כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה. ומפרש הטעם רב חסדא. עוד יש לפרש דלהכי אמר שכל, דנתינת טעם הוא, דכיון דפסוק זה לא נאמר על הסדר על כרחך מיירי בהוצאת כף ומחתה, דאי לא דאשמועינן דקרא לא נאמר על הסדר הוה אמינא דכסדר כתיב, והא דאמרת ביאה זו למה, לעולם אימא לך כדי להפשיט את בגדיו בפנים, וגזרת הכתוב הוא שיניחם בהיכל. אבל השתא דאשמועינן דלא נאמר על הסדר ואילו ואיל העם קודם, ובעשייתו הוא לבוש בגדי זהב אם כן למה הוא בא. דאין לומר גזרת הכתוב להניח שם ולהפשיטם, שהרי בהם צריך לעשות עבודת חוץ. ועל כרחך י"ל דמיירי בהוצאת כף. כך נראה למורי הרב רבינו פרץ. מה לבישה טעון קידוש וכו'. לפום ריהטא משמע דיליף פשיטה מלבישה שבין בגד לבגד. וקשה והא לבישה גופה מקל וחומר אתיא, ודבר הלמד מקל וחומר אינו חוזר ומלמד בהיקש. ורשב"ם פירש דיליף פשיטה מלבישה ראשונה של שחרית דבגדי זהב שטעון קידוש מן התורה. וקשה דהא לא מיירי ביה קרא [דהא קרא דכתיב אשר לבש בבואו אל הקדש דילפינן מיניה הכא בגדי לבן הם].
<h2>דף לג.</h2>
בתוס' ד"ה למה. אתי אחרינא וממרק וכו'. ועוד יש לפרש דהכי קאמר כיון דבדיעבד כשר טוב לנו לסמוך על היתר דדיעבד. כדי שיעשה כהן גדול הכל. תוד"ה אביי מסדר מערכה וכו'. הרשות בידם. ועוד יש לפרש לא רצה למחשב אלא מסידור מערכה ואילך. אפילו הכי מכשיר עדיף. וא"ת למה לי טעמא דמכשיר עדיף, תיפוק לי דאין מעבירין על המצות, וברישא פגע במזבח החיצון. ואומר ר"י דמפנים לחוץ ליכא למימר אין מעבירין, כיון דדישון מזבח הפנימי הוי עבודה מבפנים איכא למימר דעדיפא טפי. ואי לאו טעמא דמכשיר עדיף הוה אמינא תקדים לסידור שני גיזרי עצים. מצוה למרק. פירש רש"י משום דם. וי"מ מצוה למרק משום דברוב עם הדרת מלך. ולא נהירא דהא ביוה"כ אין אנו מחזרין ארוב עם [דהא] כל עבודת יוה"כ אינו אלא בכ"ג. מערכה גדולה קודם למערכה שניה. פירוש מערכה גדולה של תמיד השחר. קודמת למערכה שניה. שעושין ליקח ממנה גחלים להקטיר קטורת של כל יום על מזבח הזהב, היתה נעשית על קרן מערבית דרומית של מזבח משוכה ארבע אמות לצד צפון. כדמפרש בפרק קדשי קדשים למ"ד מזבח בצפון קאי, ואם כן אין מן המזבח כנגד הפתח אלא חמש אמות. ומאותן ד' אמות לא היה מיעיל מקום המזבח עד אמה החמישית. דהא איכא יסוד אמה, סובב אמה, ואמה קרנות, ואמה מקום הילוך רגלי הכהנים, נמצא עד אמה החמישית לא היה יכול להתחיל מקום המערכה. ובאותה [האמה] החמישית היה עושה אותה. ולא היה רוצה להרחיקה יותר, לפי שצריך לעשותה כנגד הפתח, דכתיב לפני י"י. חביתין. מנחת כ"ג, ולפי שהיה עושה אותה במחבת קורא אותה חביתין. עליה השלם כל הקרבנות כולן. י"מ דקאי על המערכה, כלומר על המערכה של שחרית השלם נדרים ונדבות וכל הקרבנות ולא על מערכה של בין הערבים. וקשה דלא מצינו שיהא צריך לסדר מערכה בין הערבים. לכך נראה כפירוש רש"י דעל העולה קאי, כלומר על תמיד של שחר השלם כל הקרבנות ולא על התמיד של בין הערבים. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה. נראה למורי משום דכתיב ואש המזבח, משמע אש של מזבח אחר, דהיינו מזבח הפנימי שעליו מקטירין הקטורת. ודכוותה דריש לקמן גבי אש תמיד על המזבח. ואיפוך אנא. פירוש ולא מצינו לפרש דעליה השלם רוצה לומר על מערכה שניה של קטורת, דהא לא משמע כן פשטיה דקרא דהא כתיב כל הלילה, דהא קטורת לא היה כל הלילה. אלא הכי קאמר ואיפוך אנא, שתהא של קטורת קודמת. ואי משום דשל עולה קודמת בפסוק אין לחוש, דהא לא איירי בציווי סדר מערכה אלא משתעי בעולה ובסדר המערכה, הילכך לא ידעינן הי מינייהו יקדים דאין מוקדם ומאוחר בתורה. וכי תימא מי ידחוק אותנו לומר כן דמקדים ליה דמכניס לפנים עדיף. מי לא מעייל וכו'. ואיכא תרתי מ[עלות] לפנים וכפרתו מרובה. והאי עליה מיבעי ליה לגופה. לומר שישים... על המערכה. תרי עליה כתיבי. אין לפרש דחשיב וערך עליה העולה, [דהא] איצטריך לומר העולה עולה ראשונה. אבל יש לפרש דחשיב והקטיר עליה חלבי השלמים. ונהי דדרשינן מיניה עליה השלם כל הקרבנות כולן, אינו רוצה לומר דדרשינן ליה מעליה. אלא מהשלמים לשון השלמה.
<h2>דף לג:</h2>
בבקר דשני גזירי עצים דלא צריכי. וא"ת אי לאו בבקר בבקר הוה אמינא דנעבדיה בלילה. וי"ל דאם כן לכתוב ביום, בבקר למה לי ש"מ לדרשא. וא"ת מאי קאמר דלא צריכי, והא צריכי כדאמרינן לעיל לומר דגזירי שני עצים קודם לדישון מזבח הפנימי. וי"ל דלפי המסקנא דקאמר אפילו הכי מכשיר עדיף ניחא שפיר דלא צריכי בבקר בבקר. חד שדייה לדם התמיד. ואע"ג דבדם התמיד ליכא כי אם שנים, חדא דכתיב ואת הכבש אחד תעשה בבקר וחד דשדיית עילוויה, ובהטבת שתי נרות איכא נמי שנים, אפילו הכי מכפר עדיף. וא"ת גבי נרות איכא שלשה בבקר, שנים דכתיבי בגופיה וחד דשני גיזרי עצים דשדיית עילויה. וי"ל דאמרינן לקמן דצריך לאפסוקניהו, דדרשינן חלקהו לשני בקרים. ואם כן אמרינן דהאי בבקר דשדינן לעיל אנרות, אחמש נרות שדינהו דהן הרוב ולא אשני נרות, ואם כן ליכא כי אם ב' בבקר. אע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. הא לאו הכי לא אמרינן מכפר עדיף. וקשה הא לעיל גבי שני גזירי עצים דקודמים לדישון המזבח הפנימי משום דמכשיר עדיף, אע"ג דלא כתיב ביה שום בבקר, דהא אמרינן בסמוך דלא צריכי. וי"ל דעדיף טפי כי לא כתיב ביה שום בבקר מדכתיב ביה חד. דמדכתיב ביה חד משמע דלא סמיך כלל אסברא מכפר עדיף, דאי חשיבא לא הוה ליה למיכתב שום בבקר, ומדכתיב ביה חד בבקר גלי דסברא דמכפר עדיף לא חשיבא. ומשום הכי בעינן תרי [בבקר] גבי דם התמיד למימר דמקדים להטבת ב' נרות משום דמכפר עדיף. אבל לעיל גבי גזירי עצים דלא כתיב ביה שום בבקר כדאמרי' לעיל דלא צריכי, משום הכי אמרינן מכשיר עדיף בלא שום דרש, משום דאין זה הדבר יכול להיות מתוקן אא"כ נעשה המכשיר ראשון. אבל הכא מכפר לא שייך כלל להקדים לשאר עבודות. ולהכי אי לא כתיב תרי בבקר לא אמרינן מכפר עדיף.
אם כן במאי אפסקינהו. פירש רש"י דאין לומר דאפסוקינהו בקטורת, דהא אית ליה כו' עד הוה ליה מעביר על המצות. וא"ת א"כ למה לי טעמא דאמר חד שדייה אדם התמיד דליקדמיה להטבת שתי נרות, תיפוק לי דאם לא כן לא היה להם במה להפסיקם. וי"ל דהוה אמינא דניפסוקינהו בדישון מזבח הפנימי ודם התמיד אחר הטבת כל שבעה נרות, דהכא שני בבקר בנרות, והכא חד בתמיד כיון דלא שדינן אדם התמיד חד בבקר דשני גזירי עצים, ולא אמרינן מכפר עדיף בחד. וכי תימא היכי פסקינהו בדישון מזבח הפנימי, הא איכא משום דאין מעבירין על המצוות. וי"ל דהוה אמינא הא דאין מעבירין היינו דוקא היכא דאפשר ויש לנו במה להפסיק, אבל היכא דלא אפשר אין לחוש משום אין מעבירין. אבל הכא דכתיב בבקר ושדינהו אהטבת שתי נרות וחד אדם התמיד, אם כן צריך להקדים דם התמיד להטבת שתי נרות, ואע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף, וכיון דדם התמיד מפסיק בינתים ליכא למימר הטבת שתי נרות קודם לדישון מזבח הפנימי דאין מעבירין על המצות, ואם כן במאי מפסיק להו. וכי תימא לא איכפת לן אי ליכא הפסקה, זה אינו דהניחא וכו' עד חלקהו לשתי בקרים וכו'. הקשה הרב רבינו יוסף, היכי דרשינן מהכא חלקהו לשני בקרים, הא איצטריך לאורויי סדר העבודה איזו יקדים לחברתה, כדאמר בסמוך גבי הטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, דקאמר שדי וכו' דהכא תלתא והכא תרי. וי"ל דאי לא איצטריך אלא להקדים בלבד הוה ליה למיכתב בבקר בבקר יטיב בלשון ציווי, ומדכתב בבקר בבקר בהטיבו שמעינן מינה דלידרוש נמי חלקהו. ואין להקשות ואימא להכי הוא דאתא דחלקהו לב' בקרים ואם כן ליכא אלא חד בבקר גבי חמש נרות וחד גבי שתי נרות. הא לא קשיא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דתרווייהו בבקר קיימי אכולהו. ומהאי טעמא נמי ניחא מה שהקשה הרב רבינו חיים כהן אמאי לא אמרינן הא דכתיב וביער עליה עצים בבקר בבקר חלקהו לב' בקרים, כדאמרינן גבי נרות. ולפי זה ניחא מדכתיב וביער עליה לשון ציווי שמעינן מינה למידרש סדר הקדמה כתביה. וא"ת בכולה סוגיא משמע דדרשינן בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה גבי נרות, ולקמן בסמוך דריש גבי קטורת דאמר קטורת קודם לאיברים, דמקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר ופי' דהיינו קטורת, אלמא גבי קטורת דרשינן ליה. וי"ל דאין הכי נמי דגבי קטורת נמי כתיב דהא כתיב יקטירנה, דקאי בין אנרות בין אקטורת. דאי לא קאי אלא דווקא אנרות הוה ליה למיכתב בהטיבו את הנרות בבקר בבקר יקטירנה. ומדכתב בבקר בבקר בתחלת הפסוק [אמרי'] דאתרוייהו קאי בבקר, בין אנרות ובין אקטורת.
<h2>דף לד.</h2>
עולה ומנחה. פירוש להורות שתהא המנחה אחר העולה מיד ולא יפסיקו בינתים. וא"ת כיון דכתיב עולה ומנחה, למה לי תו דרשא דהעולה, עולה ראשונה להקדים איברים למנחה. כיון דכתיב עולה והדר מנחה. וי"ל שלא תקדום חביתין למנחה ומנחה לאיברים. אי רבנן בין דם לנרות מיבעי ליה. פירוש דהא ס"ל דדם התמיד קודם להטבת חמש נרות ואחר כך קטורת ואחר כך הטבת ב' נרות. ויש ספרים דגרסי בין נרות לנרות. ולגרסת ספרים שלנו יש לפרש דקאי על המשנה דאמרה בין דם לאיברים דהיינו בין עבודה זו לעבודה אחרת האחרת חלוקה מזו. לכך נקט בין דם לנרות, דהיינו בין שתי עבודות חלוקות. אבל בין נרות לנרות אינן עבודות חלוקות דשם נרות כולן אחת הן. לעולם כרבנן. והוא הדין דהוה מצי לאוקומי כאבא שאול, אלא דניחא ליה לאוקומי כרבנן. וא"ת לרבנן בבקר בבקר דשני גזירי עצים למאי אתי, כיון דתמיד קודם לכל הנרות, וי"ל דמוקמינן כדפריש רב פפא לעיל אליבא דאביי שדייה לדישון מזבח דתקדום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדייה אדם התמיד דתיקדום לכל הנרות. ואע"ג דהכא תרי והכא תרי, מכפר עדיף... מערכה לרבנן כך הוא, שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ודישון קודם לדם תמיד, ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לקטורת, וקטורת קודם לשתי נרות, ושתי נרות קודם לאיברים.
<h2>דף לד:</h2>
דבר שאינו מתכוין מותר. וא"ת והלא פסיק רישיה הוא, שכשמשליכו אי אפשר שלא יצרף. וי"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא, ובהא מודה ר"ש. ועוד י"ל דאביי לא שמעה עדיין, כדאשכחן בעלמא דפריך לאביי והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, לבתר דשמעה מרבא ס"ל. תוד"ה הנדווין של ח' וכו' שמונה מנה. ונ"ב פירוש דשניהם לשון שוה. דלשון נופל על הלשון. גיליון ע"כ.
<h2>דף לה:</h2>
כחמרא מזיגא. כאשר היין אדום. שאם מזגו ושם שני שלישי יין ושליש מים, ועדין ישאר בו מראה יין, כך מתראה בשרו. מצאתי. גיליון. מאי לאו אחרים חשובים מהם. וא"ת ומאי פירכא היא זו, דילמא אחרים אבגדי זהב קאי, דהא לביש להו לאחר שפשט בגדי לבן וכשלובש בגדי זהב בפעם השניה קרי אחרים חשובים מהן, אבל בבגדי לבן לא איירי קרא כלל. וי"ל דמשמע דכל הבגדים שמשנה בו ביום, אחרים חשובים מן הראשונים. ומשני לא אחרים פחותים מהן. לפי שעבודה ראשונה חשובה ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד המקום שיהו מונחים שם, לפיכך שנה הכתוב אחרים לומר שיהו פחותים. שלא ימסרנה (לב"ד) יפה. וא"ת והא גבי שקלים אמרינן שכל שהיה רוצה להוסיף על מחצית השקל היה מוסיף ומוסרה לציבור, אמאי לא חיישינן שמא לא ימסרנה יפה כמו הכא. וי"ל דהתם כיון שמסרה לציבור תו לא הדר ביה, אבל הבגדים שהוא לבוש חיישינן בהו שמא לא ימסרנה יפה. וכך היה אומר אנא השם עויתי אנא השם כפר נא. וא"ת ואמאי היה אומר שתי פעמים אנא השם כפר נא. וי"ל דאמרינן לקמן עשר פעמים כהן גדול מזכיר את השם ביום הכיפורים שלש בוידוי ראשון ושלש בוידוי אחרון ואחת בגורלות ושלש בשעיר המשתלח.
<h2>דף לו.</h2>
אבל מן החליפות ולפנים. פירש רש"י רוחב האולם עודף על רוחב ההיכל חמש עשרה אמה לצפון וכנגדו לדרום. ופירש רבינו שמעיה דרוחב ההיכל דקאמר היינו על רוחב ההיכל וכותליו והתאים וכתליו ומסיד מצפון ומדרום. הכל עולה שבעים אמה, והעודף חמש עשרה אמה לצפון וכן לדרום מאה אמה.
<h2>דף לז.</h2>
וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת. והא דאמרינן בברכות אין מכבדין בדרכים, היינו כשפוגעים זה בזה במקרה בעלמא, אבל אם היו מתחלה מהלכין ביחד מכבדין דומיא דשלשה מלאכים. והללו פיתן מתעפשות. ואע"ג שהיה חם ביום הלקחו מכל מקום מתקנין מה שאפשר לתקן ע"י אדם. שהללו מסיקין מבחוץ. במנחות ר"פ שתי הלחם הכריחו מתוך סוגיית הגמרא דבעל כרחך לא היה הלחם בתוך הדפוס, אלא היו משימין הלחם על הדפוס מבחוץ, והיו מדבקים אותו בתנור עם הדפוס, ושולי הלחם היו מדבקים בדופני התנור, כאשר אופים הלחם. ובכותלי הלחם שהיו זקופים לא היו מדבקים אותם בדופני התנור, אלא נאפים מאור התנור מכוח האש שבקרקעית התנור. ושל אלכסנדריא לא היו בקיאים לרדות הפת מן התנור, שכשבאו לרדות אותו מן התנור היה נשבר. לכך לא היו יכולין לאפותו בתוך התנור כלל, אלא היו מסיקין היסק על הארץ, כאשר עושים החררות שקורין בוגאגי' שמשימין אותו בכלי ואש מלמטה ורמץ מלמעלה. ולכך כיון שלא היה חום רב כחום של תנור לא היה נאפה יפה יפה. ודוק. כך נראה לי.
<h2>דף לט.</h2>
אומר לי"י חטאת. אע"ג דאמרינן בנדרים דרבנן תיקנו שהקונמות תופסין דלא לימא השם ומוציא ש"ש לבטלה. וי"ל דשאני הכא דגלי קרא. כי ניכוין ונשקול. ותימה אי מכוין הא לא הוי גורל. וי"ל אפילו הכי חיישינן. הוי ליה כלי שרת וכו'. וא"ת הא אמרינן אין כלי שרת אלא דוקא שנעשה לקבלת הדם או לשאר עבודות גמורות. וי"ל כיון דיש לו בית קיבול זמנין אתי למיטעי ולקבל בו הדם, ויהיה זה הכלי כלי שרת. סגן וכהן גדול מכניסין ידיהם. וא"ת למ"ד הגרלה עבודה היא, אם [כן] הוה ליה עבודת יום הכיפורים באחר. וי"ל כיון דאי עביד ליה כהן גדול צריך שיעשנה בשמאל אם כן טוב שיעשנה הסגן בימין, כדאמרינן בסמוך מר סבר דימין דסגן עדיף.
<h2>דף לט:</h2>
נזדמן לי זקן אחד. וא"ת והאמרינן כל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו מלאכים דכתיב בהו ופניהם כפני אדם. וי"ל דשכינה עצמה היתה אותו זקן. רש"י ד"ה בהרי מכוור שם המחוז. והוא הר הגלעד. בתרגום של כתובים דמתרגמינן טורא דמכוור. ושם עזים מצויים. וספר' אחר', ושם דרכן של עזים להיות רועות כדכתיב כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. עשר פעמים מזכיר כ"ג את השם וכו'. היינו שם המפורש, אבל שם של ד' אותיות היה מזכיר כמה פעמים בתפלה. אבל הגרלה לאו עבודה היא. וא"ת למ"ד מעכבא כר"נ ושפיר קאי בהגרלה א"כ הנחה אמאי אינה מעכבת, הול"ל דחוקה קאי אכולהו מילי דהגרלה. וי"ל כיון דהגרלה אינה כי אם לברר ומהעלייה לבדה היה שפיר כדפירש רש"י, שוב ליכא שום עיכובא. דתנא ביה קרא. וא"ת טעמא דתני ביה קרא, הא לאו הכא הוה אמינא דהגרלה לא מעכבא, ומאי שנא מחפינה דלא תנא בה קרא ואמרינן לקמן [ס' ע"ב] דמעכבת. וי"ל כיון דחפינה צורך פנים לחוד היא אית לה עיכובא מקרא דחוקה, כדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים. ולא דמיא להגרלה דהיא צורך חוץ כפנים, דכשם שהיו מזין מדם הפר והשעיר לפני ולפנים כך היו מזין מהן בהיכל. וא"ת ולמה לי אשר עלה, הא אמרינן לקמן [שם] דשפיר אית ליה לרבי יהודה חוקה בעבודת פנים שנעשית בחוץ ואחר כך מביאין אותה בפנים, כיון דלצורך פנים הוא, והגרלה נמי עבודת חוץ שצריכה בפנים לעשות המתנות של שעיר בפנים. וכן נמי קשה למ"ד לא מעכבא, היכי מצי למימר דלא מעכבא, הא חזינן דשפיר אית ליה לרבי יהודה חוקה כדפירשתי. וי"ל הא דאמרינן לקמן דרבי יהודה אית ליה חוקה בעבודת חוץ שצריכה
פנים, היינו דוקא בעבודה שצריכה כולה פנים, כגון גחלים שמביאין מבחוץ כדי לעשות מהן הקטרה, שלא היה כי אם בפנים. אבל הגרלה היתה עבודה שצריכה חוץ דהיינו היכל כפנים כדפרישית לעיל. תוספות מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
נימא דאקדים מתנות דפר בהיכל. פירוש דהיינו חוץ. מקמי מתנות וכו' חוקה כתיב בהו. וא"ת נימא דאתי כרבי יהודה דלא דריש חוקה. וי"ל כיון דדריש ר"י חוקה בדברים הנעשים בפנים, בכל ענין שהוא משנה עבודת פנים לעבודת חוץ אית ליה שפיר חוקה. והא דלא דריש חוקה, היינו דוקא כשהוא משנה עבודת חוץ לעבודת פנים. ומדכסדרן לא מעכבא הגרלה נמי לא מעכבא. ואפילו עלייה, דאי הגרלה מעכבא כסדרא נמי מעכבא. וא"ת והרי מתנות שבהיכל דכסדר לא מעכבא לרבי יהודה ומתנות עצמן מעכבא, דקאמר רבי יהודה בזבחים דאם חיסר מתנה אחת מעכבת וכסדרא לא מעכבא. דמיירי התם במתנות שבחוץ, ורבי יהודה לא דריש חוקה אדברים הנעשים בחוץ בבגדי לבן, כמו כן נימא דהגרלה מעכבא וכסדרא לא מעכבא. וי"ל דהטעם דחסר מתנה אחת מעכבת משום דגלי קרא וכילה מכפר אם כילה מכפר לא כילה לא מכפר כדמוכח התם, אבל בהגרלה ליכא קרא דמעכבא. וא"ת ומה בכך מ"מ חזינן דאע"פ שחיסר מתנה אחת מעכבא כסדרא לא מעכבא, כך נמי נימא דהגרלה מעכבת מאיזה טעם שתרצה וכסדרן לא מעכבי. וי"ל דלא דמי דהתם איירי במתנות שאינן צריכות פנים, ולכך הא דחיסר מתנה אחת מעכבת היינו משום וכלה מכפר. דעל כרחך אין הטעם משום חוקה, דרבי יהודה לא דריש חוקה אדברים הנעשים בחוץ ולכך כסדרן לא מעכבי, ואי משום וכלה לא שייך כסדרן. אבל בהגרלה מאיזה טעם אתה אומר דמעכבא, אי משום חוקה דקאי נמי אהגרלה אם כן קאי נמי אכסדרן, אלא על כרחך מדכסדרן לא מעכבא הגרלה נמי לא מעכבא. הא מני רבי שמעון היא. ומיירי דאקדים מתנות פר מקמי הגרלה. וא"ת כיון דאוקמא הכי אם כן לא חשיבא [ליה] האי פירכא דלעיל חוקה כתיבא ביה, דהא הכא נמי הרי הקדים הגרלה שהיא עבודת חוץ מקמי מתנות פר שהיא לפני ולפנים, וכיון דהכי הוא אמאי לא אוקמא דאקדים מתנות פר בהיכל מקמי מתנות שבפנים. וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי לאוקמא הכי, אלא דניחא ליה לאוקמי אהאי דאקשי ליה, ואמר אפילו כי תוקמה הכי לא תיקשי למ"ד לרבי יהודה דעליית גורל מעכב, דהא מני רבי שמעון היא. ואי בעית אימא לעולם רבי יהודה היא ונהי דכסדרן לא מעכבא. משום דחוקה לא קאי אדברים הנעשים בחוץ. הגרלה מעכבא, משום דתנא ביה קרא. וא"ת הא אמרינן לעיל דכי לא קאי חוקה אדברים הנעשים בחוץ הני מילי במשנה בעבודות חוץ, אבל במשנה מעבודות חוץ לעבודת פנים או בעבודות פנים לעולם כסדרן מעכבי. והכא דאקדים מקמי הגרלה מתנות פר בפנים, היינו משנה מעבודת חוץ לעבודת פנים. וי"ל דהדר ביה מההוא שינויא, ולית ליה חוקה כי אם מעבודות פנים לעבודות פנים, אבל במשנה מעבודת חוץ לעבודת פנים לא מעכבי. אבל קשה דאם כן לוקמא לעיל דאקדים מתנות פר בהיכל למתנות שעיר בפנים. וליכא למיפרך חוקה כתיבה ביה, משום דלא קאי חוקה במשנה מחוץ לפנים. וי"ל דאין הכי נמי דמצי לאוקמי הכי, אלא דניחא [ליה] לשנויי אהגרלה דשקיל וטרי ביה. ורבינו מאור הגולה רבינו פרץ זקצ"ל תירץ, דהא לא קשיא, דלעולם קאי חוקה לרבי יהודה בין במשנה בעבודות פנים בין במשנה חוץ לפנים. והני מילי בעבודות תמות כגון מתנות וחפינה, נהי דלאו עבודה היא כיון דהיא צורך עבודת פנים כעבודת פנים דמי, וקאי בה שפיר חוקה לכולי עלמא. אבל הגרלה דלאו עבודה היא, והאי דמעכב משום דתנא ביה קרא, ודאי בדידה לא קיימא חוקה לעיכובא גם כי שינה ממנה לעבודת הפר שהיא בפנים. דהכי נמי אמרינן לעיל לר"נ דאע"ג דקיימא חוקה לעכב אדברים הנעשים בחוץ מ"מ לא קאי אהגרלה משום דלאו עבודה היא. ומר"נ נשמע לרבי יהודה, דהא דלרבי יהודה הגרלה מעכבא לאו משום דעבודה היא, אלא משום דתנא ביה קרא עלה עלה.
<h2>דף מ:</h2>
ת"ל ועשהו חטאת הגורל עשאו חטאת ואין השם עשאו חטאת. והשתא איכא תרי קראי ללמדינו דהגרלה מעכבא, חדא הא דאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] דתנא ביה קרא לומר דהגרלה מעכבא, ואידך קרא דהכא ועשהו חטאת. ותרוייהו צריכי, דאי לא כתיב אלא ועשהו חטאת לא הוה מחלקינן בין עלייה להנחה, והוה אמינא דהנחה נמי מעכבא, כתב אשר עלה לומר דוקא עלייה מעכבא. ואי לא כתיב אלא אשר עלה לא אסיק אדעתין לחלק בין עלייה להנחה, אבל השתא [דכתיב] ועשהו אייתר לן אשר עלה לומר עלייה דוקא מעכבא. וקשה דע"כ מאשר עלה שמעינן הנחה, כדקאמר בברייתא דלעיל אילו נאמר וכו'. ואע"ג דדחינן ליה לעיל ותרצינן לה, היינו משום דבעי ליישבה גם למ"ד הגרלה לא מעכבא. אבל השתא דמסקינן דמעכבא, אם כן מתוקמא הברייתא כמו שהבין המקשה ואם כן למה לי ועשהו. לכך נראה דאע"ג דכתיב עלה עלה דמשמע עיכובא הוה דרשינן קל וחומר שיקדש השם. כדמוכח בפ"ק דחולין [כ"ד ע"א] דדרשינן ק"ו שיקדש השם אפילו היכא דכתיב עיכובא. והא דקאמר התם תלמודא טעמא דכתיב ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע"ג דכתיב חוקה. לאו דוקא חוקה, אלא עיכובא כמו חוקה דכתיב עלה עלה. ובהכי מיתרצא קושיא אחרת, דאמרינן התם הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע"ג דכתיב חוקה, והא ההיא מיתניא בספרא וסתם ספרא רבי יהודה ולרבי יהודה לא קיימא חוקה אדברים הנעשים בחוץ [לקמן ס' ע"א] והגרלה נעשית בחוץ. ולמאי דפרישית ניחא דעלה עלה הוי עיכובא כמו חוקה ואפילו הכי דרשינן קל וחומר. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
אלא אימא ואחר כך לקח. והוי ממש בשעת לקיחה. וא"ת אמאי אינו מתרץ כדמעיקרא וכבר לקח. וי"ל דאה"נ, אלא רבותא קמ"ל דלרבי חגא אע"פ שלכתחלה מודה דעשיר אינו יכול להביא קרבן עני, מ"מ כיון דבדיעבד יצא, קבע שפיר אחר שהעשיר נמי. וא"ת אמאי לא קאמר ואחר כך הפריש, דהפרשה כלקיחה כדפירש רש"י ז"ל. וי"ל דאין דרכו של אדם לעכב כל כך ולהשהות שלא יפריש מיד מעות לקינו על עונו. כגון שלקח פרידה אחת. וא"ת אם כן אמאי נקט העשיר ואחר כך לקח ואמר, אפילו לקח בעודו עני ואחר כך העשיר כך דינו. וי"ל דלרבותיה נקטיה, לאשמועינן דאפילו לקח אחר שהעשיר קבע, ואינו יכול להביא חטאת מדמי עולתו, לאשמועינן דעשיר שהביא קרבן עני יצא כרבי חגא. וא"ת מ"מ אמאי לא נקט העשיר ואחר כך הפריש, ולא היה צריך לדחוק ולומר שלקח פרידה אחת. וי"ל דאורחא דמילתא נקט, דאין דרך לאַחֵר הפרשתו אלא מיד שטימא מקדש מפריש מיד שלא יפשע וישכח. אי נמי נקט לאשמועינן דלקיחה דחד קובע לחבירו. האי חטאת אזלא למיתה. דכיון דאין חטאת העוף יכול להיות חובה כשהעשיר אזלא למיתה. או אהעמדה קאי. כנגד בית שחיטתו, היינו רוח צפונית, ששוחטין אותו שם. בקולחות. פירש הקונטרס אש שיש עליה עמוד, צריך להביא אחר וכו'. ויש מפרשים איפכא, בקולחת כשרה לפי שהשלהבת היא כנגד שריפת הפרה ואינו נוטה לכאן ולכאן, אבל נכפפת שנוטה כאן וכאן אינה כנגד הגחלת צריך להביא אחרת.
<h2>דף מב.</h2>
איתמר שחיטת פרה ופרו וכו'. וא"ת וכי פליגי רב ושמואל בפלוגתא דתנאי, דתנן במסכת פרה, פרה שלא בכהן גדול פסולה ורבי מאיר מכשיר. וי"ל דפליגי אליבא דתנא קמא, דמר סבר שלא בכהן גדול פסולה דקאמר תנא קמא, קאי דוקא אשחיטה אבל קבלה כשרה. ומר סבר דקאי דוקא אקבלה, אבל שחיטה כשרה כדאמרינן לקמן משמע מיד משמע. ואנחו בה סימנא רביא בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח. וא"ת הלא פרה נמי מכפרת, כדאמרינן במדרש וכן ייסד הפייטן. וי"ל דשעיר עיקר לכפרה בא, אבל פרה עיקרה לאו לכפרה באה. נפקא ליה מושרף את הפרה לעיניו. וא"ת ואימא כמו כן שיהא שורף ואלעזר רואה כדאמרינן לעיל לענין שחיטה, ולא תיתי מיניה שלא יסיח דעתו ממנה. וי"ל דהא לא מצי למימר דהא כתיב לעיל מיניה ולקח אלעזר הכהן, משמע דוקא כהן ולא זר.
<h2>דף מב:</h2>
למשמרת למי נדה כתיב. וא"ת למה לי קרא דלעיל לומר שלא יסיח דעתו ממנה, תיפוק לי מקרא דלמשמרת. וי"ל דאי לא כתיב אלא קרא דלמשמרת הוה אמינא לרבות עץ ארז אע"ג דלאו גוף דפרה נינהו, לכך איצטריך קרא דלפניו או קרא דלעיניו לשמואל כדי לגלות דוקא אותן דגופן דפרה נינהו אבל עץ ארז דלאו גופא דפרה נינהו לא. אין לי אלא הזאת מימיה שאינה כשרה אלא ביום. דכתיב והזה ביום השלישי [ולא] כתיב והזה בשלישי, אלא לאפוקי לילה הוא. ת"ל תורה. וא"ת למה לי קרא לרבות שחיטה וקבלת דמה, תיפוק לי דחטאת קרייה רחמנא וחטאת אינה כשרה אלא ביום, וי"ל דלא הוי כחטאת לכל מילי, דהא חטאת נפסל בלינה, ופרה אינה נפסלת בלינה כדאמרינן התם שחטה ביום ושרפה למחר כשרה, והטעם דלא קרייה רחמנא חטאת אלא קודם שחיטה. אבל קשה דהא חטאת היא לאחר שחיטה כתיב. ואומר רבינו פרץ ז"ל דאגב דנקט שרפתה והשלכת עץ ארז ושני תולעת דלא שייך בחטאת נקט כולהו. דבכמה מקומות מצינו דנקט זה אגב זה.
<h2>דף מג.</h2>
הכהן בכיהונו. האי קרא יתירא הוא כדפירש רש"י, אלא לומר לנו בבגדי כהונה ולא בבגדי חול. ובמסכת פרה מפרש דבבגדי לבן היתה נעשית. ובסיפרי יליף מגזרה שוה דחוקה חוקה מיום הכיפורים מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן. והכי איתא התם זאת חוקת התורה רבי אלעזר אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה וכו' שאלו תלמידיו את ריב"ז באיזה כלים נעשית, אמר להם בבגדי זהב, אמרו לו לימדתנו רבינו בבגדי לבן, אמר להם אם מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי קל וחומר למה שלמדתי, וכל כך למה כדי לחדד בה התלמידים. בכיהונו מיבעיא. וא"ת מיבעיא ליה לאשמועינן עבודה דלא בעיא כהונה גדולה כגון קבלת דם דבכיהונו מיבעיא. וי"ל דהכי פריך, השתא כהן גדול בעינן בשום עבודה, אם כן אפילו היכא דלא בעינן כהן גדול, בכיהונו מיהא בעינן. איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה. וא"ת אמאי לא אמרינן איפכא, טהור אפילו זר איש ולא אשה. וי"ל דטהור משמע טפי להכשיר אשה מזר. ועוד י"ל משום דכל קראי דלעיל משמע דבעינן כהן, אם כן יש לומר דהאי איש להכשיר זר אתא, דכל הפרשה משמע מוציא מיד משמע.
<h2>דף מג:</h2>
והיום עולים באמצע. וא"ת עולים משמע שאר כהנים, והלא אין עבודת יוה"כ כשרה אלא בכ"ג. וי"ל דשמא להפך בצינורא היו עולין.
<h2>דף מד.</h2>
כפרתו קודמת וכו'. יש מפרשים דלענין וידוי קאמר שמתחלה מתודה עליו ואחר כך על ביתו ואחר כך על אחיו הכהנים. ולא נהירא דאם כן מהו קודמת לכפרת כל ישראל והרי אין וידוי לישראל [בפר]. לכך נ"ל דאקרבן קאי דכהן גדול קרבנו קודם לכל קרבנות אם יש לו להקריב, וקרבן כהנים קודם לקרבן ישראל. וכן מפרש בהדיא במסכת הוריות. יבא דבר שבחשאי. זהו קטורת שלא היה שום דבור בהבאתו [משא"כ בהזאות שהיה בהם דיבור כדאמרינן בפרק הוציאו לו שהיה מונה אחת ואחת. לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל וכו'. וא"ת ע"כ הא דפרשי מהיכל בשעת הקטרה לפני ולפנים דאורייתא היא דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד, ואהל מועד זה ההיכל כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד, ואם כן מבין האולם ולמזבח אמאי [אין] פורשין, מדרבנן נגזור דילמא עייל להיכל ועביד איסור דאורייתא. ושמא לפני ולפנים חמירא להו וליכא למיחש דילמא עייל אפילו בהיכל. ורש"י אינו סובר כן, דפירש טעמא דמהיכל פרשי שהוא סמוך לו וכו'. מאי לאו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. וקשיא לרבי אליעזר דאמר דבשעת הקטרה דלפני ולפנים לא פרשי מבין האולם ולמזבח, והכא קאמר דהמעלה דהיכל היתה שפורשין אפילו שלא בשעת הקטרה, אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים שוין. ומשני בשעת הקטרה דהיכל. פירוש הא דאמרינן דמבין האולם ולמזבח פרשי, בשעת הקטרה דהיכל קאי. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה, וכי איזה כח היה לו למקשה לאוקומי בהקטרה דלפני ולפנים יותר מהקטרה דהיכל. וי"ל דס"ד דבשעת הקטרה דלפני ולפנים מיירי, דמסתמא בשעת הקטרה דומיא דבשלא בשעת הקטרה, ושלא בשעת הקטרה ליכא למימר דלא עביד מידי, אם כן מה הוא החידוש לומר דמבין האולם ולמזבח לא פרשי, ועוד אמאי פרשי מהיכל כיון דלא עביד מידי, אלא ע"כ שלא בשעת הקטרה איירי דעביד מתן דמים. ואיזה מתן דמים, אילימא דהיכל הא קאמר לעיל בברייתא דפרשי בשעת מתן דמים דפר כהן המשיח ופר העלם דבר ושעירי ע"ז שהיה מזה ד' הזאות על הפרוכת וארבע על מזבח הזהב, והני הוו בהיכל. אלא על כרחך איירי שלא בשעת הקטרה דלפני ולפנים ובשעת מתן דמים. והכי נמי הוה סבר בשעת הקטרה היינו דלפני ולפנים. ומשני לא בשעת הקטרה דהיכל, דנהי דשלא בשעת הקטרה איירי במתן דמים דלפני ולפנים, בשעת הקטרה מיהא איירי בשעת הקטרה דהיכל. לא בשעת הקטרה דהיכל. והכי קאמר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה דהיכל כך וכו'. אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה דידיה ובין שלא בשעת הקטרה דידיה דהיינו מתן דמים לפני ולפנים, ומבין האולם ולמזבח לא פרשי אלא בשעת הקטרה דהיכל בלבד לאפוקי מתן דמים דלפני ולפנים דלא פרשי, אבל מהקטרה דלפני ולפנים לא דברה הברייתא כלל. ופריך אי הכי הא מעלה וכו'. ומשני הא קתני כלומר הכי קתני אלא שבהיכל פרשי בין בשעת הקטרה דידיה ובין שלא בשעת הקטרה דידיה דהיינו הקטרה דלפני ולפנים דלא פרשי, אבל ממתן דמים לא דברה. ומתחלה לא היה בדעתו לפרש כן לפי שדוחק הוא לפרש שלא בשעת הקטרה היינו הקטרה דלפני ולפנים. ופריך אם כן שלא דבר במתן דמים מאי קאמר הא מעלה יש והא איכא מעלה דאילו וכו'. ומשני שם פרישה וכו', כלומר כיון דקתני דלא פרשי מבין האולם ולמזבח משום הקטרה דלפני ולפנים, אע"ג דעיקר הפסוק דוכל אדם לא יהיה באהל מועד נאמר על הקטורת, כל שכן דמשום מתן דמים דלפני ולפנים לא פרשי.
<h2>דף מד:</h2>
ש"מ מעלות דאורייתא. פירש רש"י מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים הר הבית וכו'. וקשה דהא קא חשיב התם החיל מקודש ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, והיינו על כרחך מדרבנן, כדאמרי' ביבמות מאי שער החדשה שנתחדשה בה ההלכה שאמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה. ונ"ל מעלות ששנינו דבין האולם ולמזבח מקודשת הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם דאורייתא, אבל שאר מעלות דהתם לאו דאורייתא, ולא מיירי אלא במעלות דבין האולם ולמזבח. דאי סלקא דעתך. הני מעלות דקתני התם מדרבנן נינהו, אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מאי וכו'. וא"ת נהי דמעלה דבין האולם ולמזבח דאורייתא, פרישה דידיה דרבנן, דמדאורייתא לא בעי פרישה אלא מן ההיכל כדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד. ואם כן תיקשי מן העזרה נמי נפרשו דילמא מיקרו ועיילי. וי"ל דלא קשיא מידי, דאי אמרת בשלמא הך מעלה דבין האולם ולמזבח דאורייתא אם כן חלוק הוא משאר העזרה והוי כשני מקומות, דמעלה דעזרה אינה אלא מדרבנן, ואם כן אע"ג דפרישה דרבנן אין להקשות נפרשו מעזרה דילמא מיקרו ועילו, דשני מקומות הן והוי חשיב כמי שיש היכרא בינתים, אלא אי אמרת הך קדושה דבין האולם ולמזבח אינה אלא דרבנן, ואם כן מקום אחד [הוא] וקדושה אחת היא וליכא היכרא, ואם כן פריך שפיר מאי שנא וכו'. אבל קשה אפי' נימא דהמעלה דרבנן, כי היכי דאחמירו לענין בעלי מומין ופרועי ראש שאין נכנסין בין האולם ולמזבח אע"ג דנכנסין לעזרה, כמו כן נימא לענין פרישה החמירו רבנן דצריך פרישה מבין האולם ולמזבח, ומעזרה לא הצריכו פרישה, דמה חילוק יש בין פרישה [להא] דבעלי מומין ופרועי ראש שאין נכנסין לשם. וי"ל דודאי לענין פרישה לא החמירו רבנן, דאדרבה טוב לילך עמו כל מה שנוכל לראות ולא יתקן מבחוץ ויכניס, הילכך אם מעלות דהתם דרבנן, זאת החומרא דפרישה לא היה להם לתקן, אלא ש"מ שהם דאורייתא. הלכך הואיל וחמיר משאר העזרה, החמירו גם לזאת שיפרשו ממנה בשעת הקטרה.
נתפזרו לו קב גחלים. הקשה רבינו נסים גאון היאך אפשר דמאבדן בידים, והלא היו קדושים בכלי שרת, כדאמרינן (לקמן) הקומץ והלבונה והגחלים שנגע בהן טבול יום במקצתן פסל את כולן, אלמא קדושים הם בכלי שרת. ותירץ רבינו תם דכלי שרת אינן מקדשים אלא לדעת, ולא היה בדעתו לקדש אותו שהוא מיותר. ומיהו קשה דאמרינן בפרק לולב וערבה, אפילו תימא כלי שרת מקדשין שלא לדעת. ותירץ רבי' [נסים] דההיא דלקמן איירי בגחלים שבמחתה של יום הכיפורים, שבה היה מכניס ולא מאבד ממנה כלום. אי נמי מחתה של זהב שבכל יום שהיה מערה בה היתה כלי שרת, אבל המחתה שהיה חותה בה לא היתה כלי שרת. והכי אמרינן בירושלמי גחלים מאי. פירוש מפני מה פוסל את כולם, כיון שאין כולם צריכים לכלי שהרי מפזר קב לארץ. א"ר בון בגחלים של יום הכיפורים, שבמה שהוא חותה הוא מכניס. אבל של כל יום לא כדתנן נתפזר לו קב גחלים מכבדן לאמה, ואיתמר נמי מפני שנזקקין לכלי שרת והיינו מחתה של זהב דיום הכיפורים, אבל אותה כף של כסף שבכל יום לא היתה קדושה בקדושת כלי שרת. והוא הדין נמי דהוה מצי למימר בשל זהב של כל יום. גלדה דק. פירוש דופנה ושוליה, לפי שהיה צריך להוליכה בידו אחת. ניאשתיק. פירש רש"י טבעת וכו' שנאמר ונשמע קולו וכו'. ולא נהירא, דהאי קרא כתיב גבי פעמונים ורימונים שבשולי המעיל סביב. לכך נראה כמו שפירש הערוך, נשתק כמו נרתק, כיסוי. שלא יכוה פניו משום הגחלים, לפי שהיה נושא בשתי ידיו באחת המחתה ובשניה הכף, ולא היה יכול לשום ידו כנגד פניו להגן מפני החום. אבל בכל יום לא [היה כיסוי] שהיה יכול ליתן ידו ל[פני] פניו, לפי שלא היו כלום ביד השניה.
<h2>דף מה.</h2>
בכהן כשר ובכלי שרת. דבני אהרן משמע כהנים כשרים, (והכהנים) [והכהן] משמע בכיהונם. א"ל ר"ש וכי תעלה על דעתך וכו'. פירש רש"י והלא נאמר אך אל כלי וכו', עד וכהונה דכתיב בהאי קרא לגופה איצטריך וכו'. וא"ת א"כ מאי מקשה רבי שמעון לרבי יהודה וכי תעלה על דעתך שזר קרב, והלא שפיר איצטריך קרא לרבי יהודה דבעינן כהן כשר וכלי שרת, ולא יזרקנה זר מלמטה למעלה, כדקאמר נמי לרבי שמעון. ויש לומר דרבי שמעון פריך לרבי יהודה בתר דשמעיה לרבי יהודה דנפקא ליה הצתת אליתא מוהאש על המזבח, שתהא הצתת אליתא בראשו של מזבח, למה לי קרא דונתנו בני אהרן הכהן לומר דבעינן כהן וכלי שרת, פשיטא וכי תעלה על דעתך וכו'. אלא ודאי והאש אתא לדרוש קיום האש. וקרא דונתנו בני אהרן לעיקר הצתת אליתא בראש המזבח, ומשום הכי איצטריך דאם לא כן הוה אמינא ידליקנה זר למטה ויזרקנה למעלה, דהא ונתנו איכא לפרושי שהאש כבר מודלק קודם שיעלה לראש המזבח. אבל לרבי יהודה דנפקא ליה הצתת אליתא מוהאש על המזבח תוקד בו, דתוקד משמע תחלת יקידתו והדלקתו על המזבח דהיינו בראש המזבח, ואם כן פשיטא דזר פסול דאין זר קרב אצל המזבח. ורבי יהודה אמר לך דמכל מקום שפיר איצטריך הכהן למעוטי זר, [ד]אע"ג דנפקא ליה הצתת האליתא מוהאש על המזבח תוקד בו, הוה אמינא דקאי זר אארעא ועביד במפוחא הצתתה בראש המזבח והשתא אין הזר קרב על גבי המזבח, ומכל מקום עביד בראש המזבח ע"י המפוח, קמ"ל והאש על המזבח תוקד בו, דתחלת הדלקתה יהיה בראש המזבח. וא"ת לר' שמעון דמוקי ליה לקרא דוהאש על המזבח לקיום האש כמו רבי יוסי, תחלת הדלקתה בראש המזבח מנליה, אימא שהכהן ידליק האליתא על הריצפה ואחר כך יעלה האש על המזבח. וי"ל דבהא פליג ארבי יהודה, דמשמע ליה ונתנו אש על המזבח לעיקר נתינת אש על המזבח דהיינו תחלת הדלקה בראשו של מזבח. וא"ת א"כ תיקשי ר"ש לנפשיה הכהנים למה לי, כיון דקרא דונתנו משמע ממש עשיית האש בראש המזבח ולא שידליק על הרצפה ויזרוק על המזבח או יעלה על המזבח כשהוא דלוק וכי תעלה על דעתך וכו' וכהנים למה לי. וי"ל דלרבי שמעון מצינו למימר איידי דכתיב עיקר קרא דונתנו לראשו של מזבח, כתב נמי כהנים דאורחיה דקרא בהכי. אבל לרבי יהודה, דבראש של מזבח נפקא ליה מוהאש על המזבח, וקרא דונתנו הכהנים לא איצטריך אלא לומר דכהן כשר, פריך שפיר כוליה קרא למה לי וכי תעלה על דעתך וכו'. ועוד יש לומר דבשלמא לר"ש, כיון דגופיה דקרא דונתנו איצטריך להצתת אליתא בראש המזבח, כתב נמי הכהנים דלא נימא קאי זר אארעא ועביד במפוחא, דמדכתיב בההוא ענינא והקריבו בני אהרן הכהנים, וגבי ונתנו לא כתיב הכהנים, שמע מינה דזר כשר. אבל לרבי יהודה דנפקא ליה ראשו של מזבח מוהאש על המזבח וגו', לא איצטריך כולי האי מונתנו. אפילו הכי משני דאיצטריך כוליה קרא להכי. כללא דהאי תירוצא בתרא לרבי שמעון דאיצטריך ונתנו להצתת האליתא, אי לא כתיב הכהנים גבי נתינת האש, הואיל וכתיב הכהנים גבי והקריבו דהוי עיקר העבודה ומעכבת כפרה, והכא כתיב ונתנו ולא כתיב כהנים, אתי לאכשורי זר משום דלאו עיקר העבודה וכגון דקאי אארעא וכו', הואיל ותרוייהו כתיבי בחדא ענינא והקריבו ונתנו, והכא כתיב הכהנים והכא לא כתיב הכהנים. אבל לרבי יהודה לא ליכתוב כלל קרא דונתנו, והצתת אליתא בראשו של מזבח נפקא ליה מוהאש, דמשום כהנים לא איצטריך שלא נכשיר זר דקאי אארעא כיון שאין זה סתם הצתה ולא כתיבא בענינא דוהקריבו, דנימא מדהכא כתיב כהנים והכא לא כתיב [כהנים] ש"מ דזר כשר. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
נאמרה אש בקטורת ונאמרה אש במחתה וכו' מה להלן בסמוך לו. וא"ת אש דמנורה תוכיח שאינו בסמוך לו. וי"ל דההוא אש דמנורה אינו אש גמור דאינו צריך אלא שלהבת, ולהכי לא ילפינן מיניה. אבל הכא גבי קטורת אש גמור הוא, ולהכי ילפינן מיניה.
<h2>דף מו.</h2>
תמיד תחלתו דוחה וכו'. רש"י פירש שני פירושים. ועוד יש מפרשים תחלתו, היינו שהדיחוי בא בתחילה בשחיטה וזריקה. סופו, פירוש שהדיחוי בסופו אחר שחיטה וזריקה. ומסיק לרב חסדא תחלתו דעיקר כפרה דחי, פירוש כשהדיחוי בא לו מתחילתו דהיינו שחיטה וזריקה שהן עיקר כפרה, מדחי אפילו סופו. אבל אם לא בא לו הדיחוי עד אחר שחיטה וזריקה, דמכאן ואילך לאו עיקר כפרה הוא לא דחי. והא דאמרינן במועדו ואפילו בטומאה, היינו כשאירע הטומאה קודם שחיטה וזריקה [אז] אפילו ההקטרה נעשית בטומאה. אבל היכא שאירע הטומאה אחר שחיטה וזריקה, הואיל ויצאו מן ההיתר בשחיטה ובזריקה שהן עיקר כפרה, אינו דוחה הטומאה משום הקטרה.
<h2>דף מז.</h2>
הוציאו לו כף מלשכת הכלים וכו'. משמע שהיה מקטיר הקטורת על הגחלים בתוך המחתה. ולא דמי לקטורת של כל יום שמערה הגחלים, דהתם הוי מזבח הזהב וטוב להקטיר עליו. אבל הכא דליכא מזבח היה מקטיר על המחתה, כדאשכחן גבי נדב ואביהו דכתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטורת. וכן בקרח.
<h2>דף מח.</h2>
נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו. מדלא בעי הכי בקומץ, משמע דפשיטא בקומץ דפסול משום דבעינן קידוש כלי אחר הקמיצה, דזוהי אחת מארבע עבודות שבדם, קמיצה כנגד שחיטה, מתן כלי כנגד קבלת הדם, והולכת הקומץ כנגד הולכת הדם, והקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם. וכיון דבעינן מתן כלי אם כן הוי ידו כצואר הבהמה, ונתפזר מקומץ הוי כאילו נשפך מן הצואר לריצפה דקיימא לן דלא יאספנו. והכי נמי אמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה, קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, וקאמר עלה בגמרא ואי ס"ד לר"ש בעינן קידוש כלי אמאי יחזיר לימינו [הא] הוי ליה כאילו נשפך הדם מן הצואר לריצפה ואספו. ומשום הכי פשיטא ליה דפסול. אבל הכא גבי חפינה הכי קא מיבעיא ליה, כיון דבעי כלי כדאמרינן לעיל כדאשכחן בנשיאים הוי שפיר כמו קידוש כלי, ואם כן הוי כנשפך מצואר בהמה על הריצפה ואינו יכול לאספו. או דילמא כיון דלא בעינן כלי אלא משום דלא אפשר, ולאו משום קידוש אינו מועיל, ואם כן כשנשפך מידו הוי כנשפך מכלי לריצפה ולא פסל ויכול לאספו. ומהאי טעמא ניחא אמאי לא יליף מלא מלא מקומץ ויפסל. אלא ש"מ דהיינו טעמא דפסול בקומץ משום דבעינן מתן כלי, ובחפינה לא בעינן מתן כלי. ואע"ג דבחפינה איכא מתן כלי דהיינו הכף, היינו משום דלא אפשר כדאמרינן לעיל בריש פרקין. מחוקות או גדושות הא דלא פריך הכי לעיל גבי קומץ משום דבקומץ כתיב בקומצו דמשמע בתוך קומצו, וכל היוצא למעלה מאצבעו אין זה בקומצו. אבל הכא כתיב מלא חפניו, ואין זה מלא חפניו אלא אם כן טפופות.
<h2>דף מח:</h2>
חישב בחתיית גחלים מהו. פירש הקונטרס בלשון ראשון חישב בחתיית גחלים להקטיר הקטורת חוץ לזמנו. והלשון לא משמע כן, דהלשון משמע שחישב בגחלים. לכך נראה כלשון אחר שפירש הקונטרס.
<h2>דף מט.</h2>
[תוד"ה בעי רב פפא וכו' שהלוקח יביא]. אי נמי איפכא את"ל גבי בין הבינים הוי שפיר ולקח והביא הני מילי התם שהוא עצמו לקחו, אבל הכא שלא לקחו הוא אלא כהן אחר לקחו מהו. ש"מ דרבי חנינא קשיש. וא"ת שמא רבי חנינא בקי ברפואה הוה לכך שאל אותו ולא משום דקשיש. ותירץ רש"י מדקרי ליה רבי חנינא, ועוד י"ל מדקאמר לי התיר, ולא אמר לי אמר רבי חנינא.
<h2>דף מט:</h2>
ואם איתא עד שיזרק מיבעי ליה. וא"ת אדמקשי ליה מרבנן, ליסייעיה מרבי שמעון דאמר עד שיזרק ואם כן נקרא שה אפילו לאחר שחיטה. ויש לומר דארבי שמעון נמי קשה, דטעמא דרבי שמעון דאמר עד שיזרק היינו משום דכתיב מהיות משה דמשמע כל הויותיו של שה, מיהו לא נקרא שה משנשחט. והכא נמי נימא פר ולא דמו של פר.
<h2>דף נ.</h2>
לאו מכלל דאיכא למ"ד דציבור. וא"ת היאך אפשר לומר דחביתי כהן גדול קרבן דציבור נינהו, והלא משל כהן גדול היו נעשין. וי"ל כיון שהם באים אחר מנחת נסכים מיד כדאמרינן בפרק אמר להם הממונה, שם מנחה אחת היא. אי נמי משום דאי מיית כהן גדול משל ציבור הם באים עד שיעמוד כהן גדול אחר, משום הכי קרי ליה משל ציבור. א"ל ר' יעקב וכללא הוא. וא"ת שפיר קאמרי ר"מ ור"י לת"ק, ומיהו פר העלם ושעירי עבודה זרה לא קשיין, דאיכא למימר דתנא קמא תרתי בעי ציבור וקבוע זמן. וגם חביתי כהן גדול לא קשיא, דאיכא למימר כדפירשתי תרי טעמי למה נקרא קרבן ציבור. אבל מפרו של אהרן קשיא. וי"ל כיון דאחיו הכהנים מתכפרין בו קרי ליה משל ציבור. ונפקא מינה נמי לענין פר הבא בהוראה כדאמרינן בסמוך. אבל לאינך אמוראי דחשיבי דשותפין ולא דציבור מאי טעמא דתנא קמא דאמר דחי, וכי קרבן דשותפין דחי שבת וטומאה. וי"ל דלעולם תנא קמא מודה דבעינן זמנו קבוע כדאמרי רבי מאיר ורבי יעקב, מיהו תנא קמא סבר דאי הוה חשיב קרבן יחיד ממש לא הוה דחי, כיון שלא מצינו בשום מקום קרבן יחיד דחי ואע"ג דקביע זמן, דפרו של אהרן לכל הפחות דשותפין הוא. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. רבי שמעון אומר כו' שאין חטאת הציבור מתה. הקשה ריב"א, מאי קא מתרץ לעיל גבי הא דפריך ותיפוק לי משום דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, ותירץ חטאת הציבור היא ולאו למיתה אזלא, מכל מקום נמי אינה קריבה לרבי שמעון אלא תרעה עד שתסתאב, ואם כן הכא גבי דם ליכא למימר הכי ילך לאיבוד, והיכי קא מיבעיא ליה מהו שיכנס אחר בשחיטתו. וי"ל דרבי שמעון דאמר ירעה עד שיסתאב דוקא דנתכפר בעלים באחר או בעברה שנתה, דכיון דנתכפר באחר או עברה שנתה מאי הוה ליה לבעלים תו למיעבד מינייהו. אבל לעיל גבי מת כהן גדול אע"ג דהוא מת עדיין צריכין הכהנים לכפרה, לא אמרינן דילך לאיבוד אלא יתכפרו בו הכהנים. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי, או בקופיא מתכפרי. אא"ב קרבן צבור הוא ניחא דאע"ג דמתכפרי בקופיא אפילו הכי אין ממירין דמ"מ קרבן ציבור הוא, אלא למ"ד קרבן יחיד הוא משום דמשלו הוא בא דאין מתכפר בקיבעא אלא כהן גדול ומשום הכי ממיר. אבל כהנים אחרים דאין מתכפרין אלא מקופיא לא ממירין. או מקיבעא. פירוש דמתכפרין כמו כהן גדול, והוי קרבן ציבור ואין ממירין. והא דקרי ליה קרבן יחיד משום דמשלו הוא בא. דאי ס"ד זבח שום זבח וכו'. וא"ת אכתי מיתוקם שום זבח וה"ק חומר בתמורה דכל תמורות שבעולם אסורות בגיזה ועבודה, מה שאין כן בזבח דיש זבח שיוצא לחולין ליגזז ולעבוד בקדם מומן להקדשן כגון שאר קדשים חוץ מבכור ומעשר, ואדרבה כל שכן דמתוקם טפי שום זבח. וי"ל דע"כ משא"כ בזבח דומיא דמש"כ בתמורה קאמר. הילכך כי נמי מוקי רישא דקתני חומר בזבח בשום זבח, כלומר דאיירי במיני זבחים. א"א סיפא דקתני משא"כ בזבח ר"ל דליתיה בשום זבח כלל דומיא דמשא"כ בתמורה, והא ליתא משום דאיתיה בבכור ומעשר. אלא שמע מינה דלא שום זבח קאמר, ולא איירי רישא אלא בחד זיבחא שיש בו ג' דינים הללו, ישנו בציבור, ודוחה שבת, ועושה תמורה. הילכך סיפא דאמר משא"כ בזבח לא איירי כי אם בחד זיבחא וגו' באותו זבח דאיירי בו ברישא שיש בו שלשה דינים הללו. ובכור ומעשר אין בהן הדינין הללו. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
שום תמורה אחת היא. פירש הקונטרס כל התמורות שוות בכל הנך דקתני וכו'. [ו]כפירושו נראה. ואין לפרש שום תמורה אחת היא, דכל התמורות יש שם שוה דכולם נקראים תמורה. אבל זבח אינו שם שוה, דהא איכא עולה ושלמים וחטאת ואשם. דאם כן מאי קאמר הא איכא בכור ומעשר, לימא הא איכא הני דאמרן מהרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף נא:</h2>
הילכך עבוד שתי פרוכת. דאי לא עביד אלא אחד לא הוו ידעי היכי מוקים ליה. דאי מוקים ליה לצד [פנים] והאמה לצד חוץ נפיק מיניה [חורבא] דסברי אותה אמה קדושת היכל היא וליכא מיתה לבא שם, ושמא היא קדושת פנים ויש בה מיתה בביאה ריקנית שלה כמו לפני ולפנים דכתיב ולא ימות. ואי מוקים ליה לצד חוץ והאמה לפנים סברי קדושת פנים היא, ואתי לאוקומי שם המחתה של יום הכיפורים, ושמא קדושת חוץ יש לה, ונמצא שלא העמיד המחתה כדינה. לעולם כרבי יוסי ס"ל. הקשה רש"י והלא אף בין שולחן למזבח וכו'. ותירץ [וכו']. ולא נהירא, דמשמע מתוך לשונו שהיה המזבח משוך הרבה למזרח חוץ לכל השולחנות, ולעיל אמרינן דלא הוה משוך אלא קימעא. וגם אין לומר שהיה משוך לצד דרום ליתן ריוח בינו ולבין השלחן כדי לעבור בינתים, דהא אמרינן מזבח ממוצע היה. לכן נראה לי שהיה המזבח בין השולחנות של שלמה למול שלחן של משה משוך קימעא לצד חוץ, פירוש למזרח, ויש דרך לעבור בינתים. כלומר בין השלחן ולמזבח.
<h2>דף נב.</h2>
שלא הצריכן הכתוב לשליח. פירש רש"י אלא כל אחד ואחד [מתפלל על עצמו. ור"ח פי'] שלא הצריכו לשליח ביום הכיפורים שהרי בכל יום היה לבוש [מעיל] שבו פעמון זהב ורימון והשמיע קולו אל הקודש, משל [לעבד] שאין לו רשות ליכנס לפלטרין של מלך בלא רשות. אבל ביום הכיפורים [לא ה]יה לבוש כהן גדול מעיל שלא היה צריך להשמיע קולו בבואו לפני ולפנים [שהרי היו] ישראל חייבים בו ביום והיה שלוחן נכנס בפומבי. משחרי מאניה. [לא] שייך לתרץ כמו שתירץ לעיל אליבא דרבי יוסי, דאליבא דרבי יוסי לא היתה אלא פרוכת אחת. אבל לרבי יהודה הא איכא שתי פרוכת ולא מתעייל להדיא.
<h2>דף נג.</h2>
מצוה להביא מן ההדיוט. [וא"ת] הא האי קרא דמצוה להביא אש מן ההדיוט ב[מזבח החיצון] כתיב, שהרי במזבח הפנימי לא היה אש יורד מן השמים אלא מביאין אותו ממזבח החיצון, ואינו [נאמר] גבי קטורת, (ו)[ד]קטורת במזבח הפנימי נעשה. וי"ל דבקטורת הנשיאים הוה וקטורת הנשיאים הוה במזבח החיצון. כדאמרינן בעלמא [מנחות נ' ע"ב] לא מצינו קטורת נקטר על מזבח החיצון אלא זו. ועוד אומר הרב רבינו פרץ כיון ד[דרשי כן] במזבח החיצון, הוא הדין במזבח הפנימי.
<h2>דף נה.</h2>
בסוף תוד"ה מפני. עוד אומר ריב"א דבלאו הכי יכול נמי לתקן שיקח שני קינין ויאמר מעות של רחל בכל מקום שהן יהיו מחוללין על קן זו ושל לאה על קן זו. שלא יטעה בהזאות. פירש רש"י שיהא לו שהות בינתים וכו'. וי"מ שלא יטעה, שאם לא היה מונה אותה עם כל אחד, שמא יטעה וימנה שנית למטה עם הזאה ראשונה, שהרי כבר מנה אחת למעלה, ונמצא שלא יעשה כי אם שש הזאות. וא"ת וימנה עד שמונה ולא יטעה. וי"ל דבעינן הפסק בין אותם של מטה לאותה של מעלה ואם היה מונה שמונה בין הכל אין שום הפסקה. שאין ת"ל יזה. שהרי כבר נאמר והזה, ועלה קאי. מה ת"ל יזה לימד וכו'. וא"ת תינח הזאה ראשונה שצריכה מנין שבע הזאות שצריכות מנין כלל מנלן. וי"ל דבירושלמי מפיק לה מדכתיב פעמים, וכל מקום דכתיב פעמים צריך מנין. רבי יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה. ופליג אתנא קמא דאמר שתי שופרות היו חד לחובה וחד לנדבה. ורבי יהודה אומר לא היו שופרות אלא לנדבה בלבד.
<h2>דף נה:</h2>
וששה לנדבה. לקייץ המזבח שלא היו לוקחין מן הלשכה רק קרבנות ציבור קבועין. ומשום הכי היו לוקחין אותם לששה שופרות ולא לאחד, כדפירש רש"י לכל בית אב שופר בפני עצמו, כדמפרש במנחות. גוזלי עולה [הן] בני יונה. משום הכי משמע ליה גוזלי בני יונה, דגוזלים משמע קטנים, ובני יונה קטנים כשרים וגדולים פסולים. אבל תורים גדולים כשרים וקטנים פסולים. ונברור ארבעה זוזי ושדי במיא וכו'. קשה להר"ם מאי שנא מכל איסורים שבתורה דלא אמרינן דלישקול בעד האיסור ולישדי במיא והשאר לישתרי. ותירץ. דשאני הכא דתחלת התערובת היתה בהיתר קודם שתמות אחת מהן. ודמי לשני לוגין שאני עתיד להפריש, דכיון שהתערובת היתה בהיתר, לא מדמעי כמו תרומה שנפלה לתוך חולין שמדמעת ואין לה תקנה אלא עולה במאה. וצריך לומר שמתחלה התנו שאם תמות אחת מהן דלישקלו ארבעה זוזי מן התערובת ולשדו במיא. וא"ת למה לי למשדי בנהרא ארבעה זוזי, יעשה מהן עולות נדבה לקייץ המזבח, כדאמרינן במסכת נזיר גבי הפריש מעות לנזירותו וכו' סתומין יפלו לנדבה, ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהן ומשני הלכה למשה מסיני היא בנזיר ומסיק התם ה"ה בכל הסתומין, ואם כן יעשה מאלו נדבה. ואין לומר שדי במיא לאו דוקא דה"ה נדבה, אם כן אמאי מסיק רבי יהודה לית ליה ברירה אפי' אי אית ליה ברירה יכול הוא לתקן וליקח בהמה מן השוק ויאמר מעות אשה שמתה בכל מקום שהן יהיו מחוללין על בהמה זו ויקריבוה נדבה. אלא יש לומר דמיירי שפרשה אותם ואמרה מעותי יהיו לחטאת לעולם, דעכשו אינם יכולים לעשות אותם עולת נדבה, דהא איכא דמי חטאת מפורשים ולאיבוד אזלי.
<h2>דף נז.</h2>
מקומות הוא דגמרי מהדדי. פירש רש"י אין זה היקש הלמד וכו'. ויש ליתן טעם לדבר אמאי גמרינן לאקושי כי האי גוונא, דהא דאין למידין למד מן הלמד מפיק לה בפרק איזהו מקומן דכתיב גבי פר כהן המשיח כאשר יורם משור זבח השלמים דמיותר שהרי כבר פירשו הכתוב בגופיה, אלא למילף מיניה בעלמא דאין למידין למד מן הלמד. ודוקא גבי קרבנות אין למידין למד מן הלמד, אבל מקומות גמרינן שפיר למד מן הלמד. חוץ מפנים בחד זימנא גמר. לפירוש רש"י קשה דהיינו ממש הימנו ודבר אחר. לכך נ"ל חוץ [מפנים] בחד זימנא גמר כל מה שכתוב בשתי הבהמות בפנים, דהיינו אחת למעלה בשעיר ושבע למטה בפר, ילפינן בחד זימנא בהיכל דכל בהמה ובהמה בין בפר בין בשעיר. הרב רבינו פרץ ז"ל. אלא א"ר ירמיה נותן אחת למעלה וכו'. וא"ת ומאי נפקא מינה מכל מקום הא יהיב למעלה דשעיר מקמי למטה דפר, שהרי דם השעיר מעורב במתנות הראשונות שעושה לשם פר ודם פר מעורב במתנות שעושה לשם שעיר. וי"ל דסבר דמצות צריכות כוונה, וכיון דמתכוין במתנות ראשונות שלא לפטור השעיר חשיב דם השעיר כמאן דליתיה. וכן במתנות שניות דעביד לשם שעיר, כיון דמתכוין שלא לפטור מתנות דפר חשיב כמאן דליתיה. וא"ת הניחא למ"ד מצות צריכות כונה אלא למ"ד אין צריכות כונה הדרא קושיין לדוכתין. וי"ל אפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה הני מילי בזמנן אבל שלא בזמנן מודה דצריכות כונה, והכא במתנות הראשונות היינו שלא בזמנו לגבי שעיר. וא"ת מ"מ קא עבר משום בל תוסיף, דבמתנות שניות דם פר מעורב בהן וכבר נפטר במתנות ראשונות דפר. וי"ל דאין זה בל תוסיף כיון שהוא מעורב, דהכי נמי אמרינן בזבחים בפרק התערובת [פ' ע"ב] גבי דם מתנה אחת שנתערב בשתי מתנות. ותימה דהיינו דוקא לר"א, אבל רבי יהושע פליג עליה ואומר דשייך שפיר הכא בל תוסיף אף בדבר המעורב. וי"ל דלא קושיא דאף לר' יהושע ליכא בל תוסיף כיון דאינו בזמנו כדפי' לעיל דהכי נמי אמרינן בר"ה [כ"ח ע"ב] גבי בכור דפריך והא לאו זימניה הוא. וצ"ל דיש בילה, דאי אין בילה הוה ליה דם השעיר דמועט כמאן דליתיה. וגם צ"ל דמתנות דהכא אינן צריכות שיעור, דאי צריכות שיעור שמא ליכא שיעור מדם השעיר דמועט הוא. אי נמי יש לומר דאפילו אם תמצי לומר אין בילה בעלמא, הכא יש בילה כיון דדם הפר ודם השעיר שווין במתנותיהן כולי עלמא מודו דיש בילה. והכי נמי אמרינן בזבחים [שם] גבי חטאת היחיד שנתערב דמו בדם חטאת יחיד אחר. כל זה מהרב רבינו פרץ.
<h2>דף נז:</h2>
שאני הכא דכתיב אחת. וא"ת מדרבי יונתן אמר מערבין רבי יאשיה אמר אין מערבין, והיכי מצינן למימר הכי הא אית ליה לרבי יאשיה אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדיו דמי. וי"ל דשאני הכא מדלא כתיב ולקח מדם הפר והשעיר, וכתב מדם הפר ומדם השעיר לאו כמאן דכתיב יחדיו דמי. וא"ת לכולי עלמא מיהא מערבין לשבע הזאות על טהרו, ואם כן אמאי לא גמרינן מיניה דעולין לא מבטלי אהדדי, דאיכא דגמיר לה [מנחות כ"ב ע"א] מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה וכו'. דאפילו למ"ד אין מערבין על טהרו מיהא מודה דמערבין. וי"ל דלא גמיר לה אלא מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר, דכיון דקורהו דם השעיר אלמא לא בטיל, אבל גבי שבע הזאות
על טהרו לא כתיב אלא והזה עליו מן הדם שבע פעמים. ומשום הכי לא מצי למיגמר מני'. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף נח.</h2>
לומר [לך] אחת ולא שתים מדם הפר וכו'. כדאמר ר"א לקמן בפירקין ממקום שפסק שם הוא מתחיל, גבי נשפך הדם. תלמוד לומר אחת וסתמא כרבי יאשיה. וא"ת לרבי יאשיה למה לי אחת, מדלא כתיב ולקח מדם הפר והשעיר כדפרישית לעיל, לכתוב מדם הפר והשעיר ולישתוק מאחת. וי"ל דלא סגי ליכתוב אחת, דאיצטריך לדרשה במסכת שבועות, כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. וא"ת כיון דאיצטריך אחת לדרשה דהכא לומר דמערבין, היכי מצי מפיק מיניה תו הנך דרשות דשבועות. וי"ל דדריש ליה מדסמך אחת בשנה. מין במינו חוצץ אינו חוצץ. משמע הא מין בשאינו מינו חוצץ, ותימה דאמרינן במסכת סוכה [ל"ז ע"ב] לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, דאמרינן התם לא לינקוט איניש לולבא בסודרא משום חציצה, ואידך אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. והכי נמי אמרינן התם לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה, ואידך מין במינו אינו חוצץ. משמע הא מין בשאינו מינו חוצץ. ואמאי לא אמרינן לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. וי"ל דלא אמרינן לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אלא היכא דאי לאו ע"י דבר אחר היה הלולב נופל לארץ, אבל הכא מזרק בתוך מזרק דל מהכא מזרק הריקן לא היה מזרק המלא נופל לארץ. כל זה מהרב רבינו פרץ.
<h2>דף נח:</h2>
התחיל מחטא ויורד. פירש רש"י לשון (ידה) [ירידה] לפי שנותן מלמעלה למטה. ולא נהירא שהרי ר"א נמי דאמר מלמטה למעלה הוא נותן, נקט לשון מחטא. לכך נ"ל מחטא לשון חיטוי ונותן מלמעלה למטה כדמפרש בגמרא כי היכי דלא נתווסי מאני. שאם היה נותן מלמטה למעלה היה צריך לזקוף אצבעותיו למעלה, ויזוב הדם בבית יד של כותנתו. וקסבר האי תנא דצריך להקיף ברגל והיה צריך ליתן כל המתנות לפניו, לפיכך היה צריך ליתן מלמעלה למטה. רבי אליעזר אומר במקומו היה עומד ומחטא. דקסבר לא צריך להקיף ברגל כי אם במקומו שהוא עומד. לפיכך הוא נותן בכולן מלמטה למעלה, שהוא נוח ליתן לו מלמטה למעלה כי היכי דלא נתווסי מאניה, שלא היה צריך לזקוף אצבעותיו לפי שלא היו המתנות לפניו. חוץ מזו שלפניו שהיה נותן מלמעלה למטה, שאם היה נותן מלמטה למעלה היה צריך לזקוף אצבעותיו למעלה ומתווסי מאניה. מקרן מזרחית דרומית. ופירש רש"י קסבר שתי פרוכת היו וכו'. וקשה דאם כן למה ליה למימר דפליגי בדרמי בר יחזקאל, והלא כבר פירש טעמא דלמר בההוא דפגע ברישא הוא חוזר, ולמר בההוא דפגע ברישא הוא חוזר. ועוד קשה דאם כן קשיא סתמא אסתמא, דלפירושו רבי יוסי הגלילי סבר כתנא קמא דמתניתין, ואם כן סובר תנא קמא שלא היה רק פרוכת אחת ולעיל אמרינן סתמא שהיו שתי פרוכת. ועוד אמאי לא מפרש פלוגתייהו בהדיא דמר סבר פתחא בצפון קאי ומר סבר פתחא בדרום קאי, כמו שמפרש בסמוך גבי פלוגתא דרבי חנינא ורבי יוסי. לכך נראה לר"י דלכולי עלמא פתחא בדרום, וניחא לר"ע דאמר שמתחיל במזרחית דרומית, וחוזר לשמאל ליתן בדרומית מערבית, דבההוא פגע ברישא כדאמרינן בסמוך. וטעמא דרבי יוסי הגלילי דמתחיל במזרחית צפונית, לפי שכשהיה יוצא מבית קדשי קדשים וגמר הזאות של פרוכת היה הולך דרך דרום עד שמגיע לחצי המזבח. דמשמע ליה ויצא אל המזבח עד כנגד חצי המזבח. ומשם היה הולך ונותן למזרחית צפונית תחלה, דקסבר כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין. ומשום הכי בעי במאי קא מפלגי.
<h2>דף נט.</h2>
דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ואיזה זה יסוד מערב. ויש ספרים שכתוב בהם "וכי נפיק בההוא פגע ברישא ואין מעבירין על המצות". ולא גרסינן ליה, דהא מקרא מפיק ליה ולמה לי טעמא אחרינא. וא"ת למה לי קרא, תיפוק לי משום דאין מעבירין על המצות. וי"ל [אי לאו] קרא וכו' ככתוב בתוספות לעיל דף ל"ג עיין שם. ומר סבר פתחא בצפון קאי. וא"ת אמאי לא קאמר כדלעיל גבי פלוגתא דרבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי. וי"ל דהא לא אפשר דשמעינן ליה לרבי יוסי במתניתין לעיל דאמר דפתחא בצפון דקאמר לא היה שם אלא פרוכת אחת. במקום שקדשו שם טהרו. והכי אמרינן בתורת כהנים וקדשו לשעבר וטהרו לעתיד לבא.
<h2>דף נט:</h2>
אבל מדאורייתא אין מועלין. וכן משמע לישנא דמתניתין דקתני ומועלין בהן, משמע השתא דוקא אחר שיצאו לנחל קדרון מועלין אבל מעיקרא אין מועלין, ואי הוה מדאורייתא כל שכן דמעיקרא קודם שנעשית מצותו דמועלין. והכי נמי תנן בהדיא במעילה, הדם קל מתחלתו וחמור בסופו, דבסופו מועלין ובתחלתו אין מועלין, ואי הוה מדאורייתא כל שכן דמועלין בו מתחלה. והרי תרומת הדשן. פירוש שנעשית מצותו ומועלין בו. ולעולם אימא לך הוא לאחר כפרה כלפני כפרה. אבל אין לפרש דפריך והרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ומועלין בו ויש לנו ללמוד ממנו דמים. דאם כן למה לי קרא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה.
<h2>דף ס.</h2>
ודם עצמו מתיר הוא. הילכך לא צריך קרא למעט. אבל משום נותר וטומאה אי לאו דמעטינהו קרא הוה מחייב בדם, כדאשכחן גבי קומץ שהוא מתיר וחייבין עליו משום נותר וטומאה, כדמפיק ליה במעילה דכתב קרא לחייב משום טומאה. ונותר ילפינן עון עון מטומאה. וא"ת למה לי קרא למעוטי מנותר כיון דלא ידעינן חיוב בנותר כי אם מגזרה שוה דעון עון מטומאה, וכתיב מיעוט בטומאה, ומהשתא חיוב בנותר מהיכא תיפוק. וי"ל אי לא [הוה] כתיב אלא חד מיעוט הוה מוקמינן ליה למעוטי מנותר, אבל על הטומאה הוה אמינא דחייב. להכי צריך תרי מיעוטי. אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ. פירש רש"י כגון הגרלה וכו' עד אבל בשחיטה וכו'. ודוחקו לפרש כן, דאמרינן לקמן קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום, ומוקמינן ליה אפילו לרבי יהודה מהאי טעמא דצורך פנים כפנים דמי. ואמרינן נמי שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום אליבא דכולי עלמא. אבל דברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ. פירש רש"י כגון אילו ואיל העם שהקדים להם הוצאת כף ומחתה אין מעכבין עליו לפסול. ותימה דאמרינן בפרק טרף בקלפי דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב ביה, אלמא לרבי יהודה נמי כיון דחד מינייהו עבודת פנים היא אע"ג דאידך עבודת חוץ היא אמרינן דחוקה קאי עלייהו כלומר דאם שינה עיכב. והכא לא אמרינן כן, אלא אמרינן דאף לר"נ לא קאי חוקה אבגדי זהב אפילו חד מינייהו עבודת פנים ושינה בדם. ויש לחלק דעבודת פנים דהתם היא עיקר כפרה, אבל הכא איירי בהוצאת כף ומחתה דלא עבודה דמעכבא כפרה היא. ומיהו בחנם דחק לפרש כן, דמצינו לפרש אבל בשתי עבודות של זהב שהקדים המאוחרת למוקדמת. וא"ת לפי מה שפ"ה שהקדים הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם אם כן לא משכחו לה אלא שלש טבילות ביוה"כ ואנן קיימא לן דחמש טבילות צריכות בו, חד לתמיד של שחר בבגדי זהב, ושניה שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן לצורך עבודת היום וקטורת, ושלישית שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב לאילו ואיל העם וקרבן מוסף, ורביעית שמשנה מבגדי זהב לבגדי לבן להוצאת כף ומחתה, וחמישית שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב לתמיד של בין הערבים. וצריך לומר לפירוש רש"י דחמש טבילות לא מעכבי.
<h2>דף ס:</h2>
ורבי יהודה אטו מקום כתיב. אבל לר"נ לא פריך אטו בגדים כתיב, דהא עלייהו קאי קרא והיתה זאת להם חק עולם. למעוטי שירים. שפיכת שירים דלא מעכבי דבר המאוחר וכו' ורבי יהודה אי מעכבי וכו' אי מעכבי שאר דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ בכסדרן וכו' לשון רש"י. ותימה דהא מילתא רבי יוחנן אמרו, ומשמע דלדידיה אליבא דרבי יהודה שירים מעכבי כפרה אם לא שפכן כולן, ולקמן מספקא ליה לתלמודא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה אי שירים מעכבי כפרה אי לא, דקאמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר וחד אמר. ואי כדברי רש"י הוה ליה למימר תסתיים דרבי יוחנן אמר שיריים מעכבי מהכא. לכך נ"ל למעוטי שירים דלא מעכבי, אפילו לא שפכן כלל, כדמוכח בסמוך גבי ומי א"ר יוחנן הכי, דסבר הוא דלר"נ שאם היו מעכבין דאף כסדרן היו מעכבין כיון שהם בבגדי לבן. ורבי יהודה אי מעכבי מעכבי. פירוש מספקא ליה לתלמודא אי לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה שירים מעכבי אי לא. ולכך מפרש טעמא דרבי יהודה בין הכי ובין הכי. והכי פירושה, אי אית ליה לרבי יהודה דשיריים מעכבי, סברא היא דכסדרן נמי מעכבי לדבריך דאמרת דיש עיכוב בבגדי לבן בחוץ בכסדרן, וליכא לאוקומי מיעוטא בהו. ואי אית ליה דשיריים לא מעכבי אפילו אם לא שפכן כלל, ואם כן קרא למעט, דמקרא אם כלה כפר נפקא שאין עיכוב אלא בכפרת ההזאות דמעכבות כפרה. משמעות דורשין איכא ביניייהו. פירש ר"י, לא רצה לדרוש כרבי עקיבא אם כלה כפר, דאם כן היכי נפקא לן עיכובא באחת מן ההזאות שבהיכל אם לא עשאן כלל, דהא לא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים. אלא יש לנו לומר אם כפר כל המתנות הכתובות בפרשה כיפר, לא כלה לא כיפר. ורבי עקיבא אינו חושש לזה, דסבירא ליה דחוקה כתיב אף בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, אבל בשיריים אי מעכבי אם לאו לא קא מיירי.
<h2>דף סא.</h2>
בקטורת לא קא מיירי. ומיהו ודאי צריך להקטיר קטורת אחר שחיטת פר זה. וא"ת מ"מ תיקשי ליה מסיפא דקתני וכן בהיכל שאם נשפך הדם קודם שגמר ההזאות שבפרוכת יביא פר אחר ויתחיל ההזאות שבפרוכת. ואם כן הויא לה קטורת שחפנה קודם שחיטת פר. והכא אין לומר דיחזור ויחפון קטורת אחרת אחר שחיטת פר זה, דאם כן הויא לה קטורת שחפנה אחר מתנות פנים, ודינו הוא להיות בתחלה. וי"ל דהכא לא אמרינן דיביא קטורת אחרת אחר שחיטת פר זה, דהויא לה שפיר שחיטת הפר קודם שהרי נתן מתנות שבפנים מאותו פר ששחט קודם קטורת והני מתנות חשיבי, דלא הדר עביד להו. וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים. פירש רש"י כפר בדמים הללו וכו'. ותימה דקתני מזבח כמשמעו, ומאי טומאה שייכא במזבח הא לא מחייב על טומאת המזבח. ואם במשמש על המזבח בטומאה, הרי לא מצינו בטמא ששימש שיהא שעיר זה מכפר עליו. ועוד עזרות מאי טומאה שייכא בעזרות, דלא שייכא קרבן טומאה אלא בהיכל לפני ולפנים. לכך נ"ל וכפר את מקדש הקודש זה שבע הזאות דלפני ולפנים, אהל מועד שבע הזאות שבפרוכת, מזבח כמשמעו הזאות דארבע קרנות ושבע דטהרו של מזבח. יכפר אלו עזרות, היינו שפיכת שיריים ביסוד מזבח החיצון שהוא בעזרה. ונקט עזרות, לפי שיש עזרת כהנים ועזרת ישראל. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
וידוי של פר מכפר על הכהנים. שיש שלשה וידויין לפר לכהנים, כנגד שלשה שעירים שיש לישראל. מכאן אמרו. פירש רש"י לאו אנתן מקצת וכו'. ובחנם דחק לפרש כן, דאפשר לומר דקאי נמי אנתן מקצת המתנות שבפנים, שצריך להתחיל בפנים, וזהו כל אחד ואחד כפרה בפני עצמה היא, כלומר כל מקום ומקום כפרה אחת היא ולא נגמרה הכפרה עד שיגמר כל המקום. ולא אמרינן כל מתנה ומתנה כפרה בפני עצמה היא. ולאפוקי מר"א ור"ש דאמרי ממקום שפסק יחזור. גמר מתנות שבמזבח ונשפך דם ד"ה לא מעכבי. פירוש ת"ק ור"א ור"ש. דודאי איכא תנאי בעלמא דסבירא להו שיריים מעכבי [לעיל ס' ע"ב]. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
לי שנה רבי יעקב בלוגין. פירש רש"י לי שנה ר' יעקב המחלוקת וכו'. ורבינו חננאל גריס "לי לא שינה". פירוש אין שינוי בלוג של מצורע, כי היכי דפליגי במתניתין פליגי נמי בלוג של מצורע. אלא מעתה והנותרת מן המנחה. תימה שאני הכא דאיכא למימר והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת, כדאיתא במנחות. ושמא כך לי והנותר מן השמן כמו והנותרת דגבי מנחה.
<h2>דף סא:</h2>
וחכמים אומרים אין מטמאין בגדים. לפום ריהטא משמע דחכמים היינו רבי מאיר דפליג בהדי ר"א ור"ש, ופליגי בנשפך הדם כדפירש ר"ח. ואזדא רבי מאיר לטעמיה דאמר מתחלה הוא מחזיר, ומשום הכי אין מטמאין ואין נשרפין אלא האחרון, הואיל וגמר כפרה בו, שהרי הראשון לא חשיב כלל, דהא צריך לחזור ולהזות מקצת מתנות שהזה כבר. ור"א ור"ש לטעמייהו דאמרו ממקום שפסק שם מתחיל, ומשום הכי כולהו חשיבי. ואין צריך לומר כן שהרי לרבי מאיר נמי אפשר דחשיבי מתנות שעשה, כגון אם גמר מתנות שבפנים, ואפילו הכי קאמר דאין מטמאין בגדים ואין נשרפין אלא האחרון. ואם כן אפילו ס"ל הני חכמים סברת ר"א ור"ש אפילו הכי אין מטמאין בגדים ואין נשרפין אבית הדשן אלא האחרון, דבגמר כפרה תליא מילתא. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף סב.</h2>
שלש קופות של שלש סאין וכו'. שנותנין כל שקליהן הבאין מאדר בשופרות וכתוב עליהן תקלין חדתין, כדאיתא [לעיל נ"ה ע"ב]. ואמרינן במסכת שקלים [תוספתא פ"ב ה"ד] תרומה ראשונה לשם א"י וכו'. ונראה לי לפרש לא שמתכפרים בני ארץ ישראל ולא אותם של שאר ארצות, אלא כולן היו מתכפרין בהן, ואע"ג דמשקלים של א"י היתה. אלא לכך היתה ראשונה של ארץ ישראל לפי שהיו קרובים. וכן השניה לשם בבל, שהיו יותר קרובים משאר ארצות כמו מדי וכיוצא בהן. מורי הרב רבינו פרץ [ז"ל].
(ו)אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני. וא"ת כיון דלמצוה בעינן לקיחתן כאחת, יעשה מזה שעיר החיצון, ויקח שנים אחרים כאחת לשם ולעזאזל, כדי לקיים מצות לקיחה כאחת. וי"ל דאין הכי נמי, אלא הכא במאי עסקינן כגון שהפריש כבר אחד לשעיר החיצון. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. ואם משהגריל מת יביא וכו' ויגריל עליהן בתחילה רבי יהודה אומר תמות. משמע דרבי יהודה לא פליג אלא בהא שהוא אומר תמות, אבל לא פליג בהא דאמר לעיל ואם משהגריל מת וכו'. ותימה [ל]מאן דאמר לעיל [ל"ט ע"ב] אליבא דרבי יהודה הגרלה לא מעכבא ואינה אלא למצוה, משום מצוה מייתינן זה למיתה. וכי האי גוונא פריך תלמודא לקמן [ס"ה ע"ב]. וצריך לומר דמצות הגרלה כל כך גדולה דמוטב דמייתינן חד למיתה לכתחילה ואל יבטל מצות הגרלה. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף סב:</h2>
עד שלא הגריל עליהם חייב כו'. וא"ת דתנן בפרק בתרא דזבחים פרת חטאת ושעיר המשתלח ששחטן בחוץ פטור לפי שאינן ראויין לפתח אהל מועד, ופריך עליה מהא דתניא אי קרבן שומעני וכו', ולקמן מייתי לההיא ברייתא, ומשני התם כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה. מכל מקום על שניהם פטור אם שחטן בחוץ, וכאן אמר שהוא חייב. וי"ל דלמסקנא דהתם ניחא, דמשני אידי ואידי לאחר הגרלה, כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי.
<h2>דף סג.</h2>
ואמר רב חלקיה בר טובי' וכו'. ממתניתין לחוד לא מצי למיפרך דקתני פטורין דממה נפשך לשמו קתני פטורין, ואמאי נימא הואיל. דאיכא למימר דפטורים ממתניתין היינו בין לשמו בין שלא לשמו, דהכי אמרינן בזבחים מי איכא מידי דפסיל לשמו וכשר שלא לשמו, משום הכי מייתי דרב חלקיה דאמר דווקא לשמו פטור.
<h2>דף סד.</h2>
רב סבר וכו'. וא"ת לרב תיקשי ליה מהא דתנן המפריש נקבה לפסחו תרעה וכו', ואמאי אינה קריבה שלמים כיון דאין בעלי חיים נידחין. וי"ל דרב אמר לך ההיא רבי יהודה היא דאמר לקמן בעלי חיים נידחין. מי דמי התם לא איתחזי כלל. משמע דלר"י נמי דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וקשה הא אמר ר"י בפ"ק דקידושין ובפ"ק דזבחים ש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי. וי"ל דלפי המסקנא ניחא, דמסיק היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר. הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו. וא"ת אותו ואת בנו דקדשי לא יראה לעולם, דהואיל ונדחה ידחה. ואין לומר דלא חשבינן דיחוי דבר העתיד להיות ראוי ממילא. הא ליתא דהא בפ"ק דזבחים אמר בן בתירא הפסח ששחטו בארבעה עשר בין לשמו בין שלא לשמו פסול, ופריך התם לבן בתירא היכא משכחת לה פסח דקדש, אם לא הקדישו אחר זמן שחיטת הפסח, דאי מקדיש ליה בשחרית בארבעה עשר דחוי מעיקרא הוא. אלמא חשיב ליה דיחוי אע"ג שעתיד להיות ראוי ממילא. וי"ל דאותו ואת בנו דאסירא עיקר בחולין כתיב, ואם כן דיו הוא אם נותנים לו חומרא דחולין. אי נמי י"ל כיון דזמן פיסולו כתיב בהדיא בקרא אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, הוי כאילו כתיב מכאן ואילך מותר, דאינו פסול אלא אותו היום. (ספר אחר, בו ביום).
ר"א אומר אם קרב ראש של אחד מהן וכו'. אלמא אית ליה לר"א דע"י תערובת ירצו. וא"ת לעולם לית ליה לר"א דעל ידי תערובת ירצו, והא דאמר יקרבו כל הראשים היינו טעמא משום דקירב אחד מהן, כדאמר בפרק התערובת גבי שור הנסקל שנתערב בין הקרבנות, דקאמר נמי ר"א דאם קירב אחד מהן יקרבו כולן. וכן גבי טבעת של עבודה זרה שנתערבה בין הטבעות ונפלה אחת מהן לים כולן מותרות, והתם לא שייך טעמא דעל ידי תערובת ירצו, אלא טעמא משום דקירב אחד מהן הוא. ועוד קשה למה לי קירב אחד מהן, תיפוק לי משום דגלי קרא דעל ידי תערובת ירצו. וי"ל דאין הכי נמי בלא קירב אחד מהן מדאורייתא יקרבו כולן, והא דאמר קירב אחד מהן היינו מדרבנן, וניחא נמי הנהו דפרק התערובת דמותרין אפילו מדרבנן. וא"ת מנלן הא, דילמא הא דקתני יקרב משום דקירב אחד מהן, ולא משום דעל ידי תערובת ירצו. וי"ל דאם כן אמאי נקט באיברי בעלי מומין ליתני באיברי רובע ונרבע. אלא שמעינן מינה משום הכי [נקט] באיברי בעלי מומין משום דמדאורייתא שרי על ידי תערובת, משום דכתיב בהם, אבל אם נתערבו באיברי רובע ונרבע אפילו קרב אחד מהן לא אמרינן יקרבו האחרים. וא"ת למה לי קרא דבהם, לומר דעל ידי תערובת ירצו, תיפוק [לי] משום דמדאורייתא חד בתרי בטל. וי"ל דאיצטריך בהם, דאפילו נתערב חד בחד. וא"ת היכי מייתי מהכא דעל ידי תערובת ירצו מר"א, הא רבנן פליגי עליה, ושביק רבנן וסבר כר"א. וי"ל דאפילו רבנן מודו דמדאורייתא על ידי תערובת ירצו, והאי דקאמרי כולן יצאו לבית השריפה היינו מדרבנן, ואם עלו לא ירדו. וראיה לדבר, מדלא קאמרו בה אם עלו ירדו. אלא ש"מ דלכתחלה יצאו לבית השריפה מדרבנן, אבל מדאורייתא אם עלו לא ירדו משום דכתיב בהם הוא דלא ירצו, הא על ידי תערובת ירצו. וא"ת הא שמעינן להו לרבנן בהדיא בפרק התערובת אם עלו ירדו. וי"ל דלאו היינו רבנן דהכא, אלא התם היינו חכמים אחרים דפליגי אהני דהכא. ותדע דקתני התם איברים באיברים בעלי מומין ר"א אומר אם קירב אחד מהן יקרבו כולן וחכמים אומרים לא יקרבו, וקאמר התם הכל מודים באיברי רובע ונרבע שלא יקרבו, לא נחלקו אלא באיברי בעלי מומין שר"א אומר יקרבו וחכמים אומרים לא יקרבו. ורובע ונרבע ודאי אם עלו ירדו, דאפילו מדאורייתא נמי אסירי, דלא כתיב בהו קרא להתירם על ידי תערובת. ודומיא דלא יקרבו דרובע ונרבע הוי נמי לא יקרבו דאמרו חכמים באיברי בעלי מומין אפילו אם עלו ירדו. אבל חכמים דהכא פליגי עלייהו ואמרי אם עלו לא ירדו. והאי דקאמרי יצאו לבית השריפה היינו מדרבנן. בעידנא דאיתחזי קמייתא לא איתחזי בתרייתא. שהרי בשעה שנתרמה הראשונה עדיין לא נתרמה השניה. אבל הכא כי איתחזי קמא איתחזי נמי בתרא, דל"מ אם מת אותו דלשם דאותו דעזאזל קיים, דשניהם ראויים כאחד, שהרי אף הראשון אינו ראוי עד לאחר כל המתנות של דם, ואז הם שניהם לפנינו. אלא אפילו אם מת אותו של עזאזל ואותו של שם קיים, אפילו הכי לא איתחזי קמא עד דאיתחזי שנים האחרים אחד לשם ואחד לעזאזל. [ו]אז נראו שניהם של שם יחד. דנהי אם מת אחר מתן דם הפר דנראה מיד של שם, מיהו משמע דמיירי בכל ענין אף היכא דמת קודם מתן דם הפר. כך רצה לומר רבינו שלמה יצחקי זצ"ל, אלא שקיצר בלשונו. כל זה מהרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף סד:</h2>
האמר רבא דיקא מתניתין כרב. מיהו תיובתא לא הוי לרבי יוחנן, דאיכא למימר דאיכא רבותא בסיפא במאי דקתני מת המשתלח ישפך הדם, כדאפרש לקמן בעזר השם. משום הכי ימות המשתלח. דנדחה הוא. וליכא למימר דמזוג שני קאמר ימות, דאם כן הוה ליה למימר נשפך הדם יביא זוג אחר ויגריל וימות המשתלח. בשלמא לרבי יוחנן כדרבי אבא. פירש רש"י [דאמר] במסכת תמורה וכו'. וא"ת איך קא מדמי מילתיה דרבי יוחנן להא דרבי אבא, דמשמע דרבי יוחנן אית ליה דרבי אבא, הא לא דמי, דבמילתיה דרבי אבא כשנמצאת השניה הרי בידו להקריב איזה מהם שירצה, אבל במילתיה דרבי יוחנן הרי הראשונה נדחה ואינו יכול להקריבה. ויש לחלק, דבמילתיה, (ד)כיון דנידחת הראשונה אין דעתו עליה כלל, אבל במילתיה דרבי אבא אין האבודה נדחית, דלעולם דעתיה עליה שימצאנה ויקריבנה. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף סה.</h2>
הפריש שתי חטאות. וא"ת והיכי קדישי, והא אמר מר כל שאינו בזה אחר זה אינו אפילו בבת אחת. וי"ל דהכא במאי עסקינן, כגון דאמר יקדשו לה חדא מגו תרתי, דבכי האי גונא קדיש. לרבי יהודה במאי מתכפר. בשני שבזוג ראשון לא, דקסבר בעלי חיים נידחין. ובשני שבזוג שני נמי לא, דהא קאמר ירעה. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח וכו'. פירש רש"י דדם וחוקה וכו' על ידי איש עיתי. וקשה דחשיב למשתלח דיחוי משום שצריך להביא משתלח אחר, ודיחוי כזה לא מצינו. ולא רצה לפרש דחשיב ליה דיחוי משום דמת חבירו ובעינן שיהיו שניהם בעין. דהא לא היה יודע עדיין האי סברא דאמר בסמוך יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי וכו'. וי"ל שהיה יודע דבעינן שיהא המשתלח חי עד אחר מתן דמים לענין דאם מת השעיר הפנימי או נשפך הדם שיהיה המשתלח פסול. אבל להצריך לשפוך הדם משום מיתת המשתלח, בזה לא היה יודע דליבעי שיהא זקוק להיות חי עד לאחר מתן דמים. אם נתרמה תרומה. פירש רש"י אם נתרמה התרומה קודם שנודע וכו'. ודחק לפרש כן דבידע תליא מילתא. ולא פירש כמשמעו אם נתרמה התרומה עד שנגנבו ואבדו ואם לאו שלא נתרמה עד לאחר שנגנבו ואבדו, לפי דסבירא ליה לרש"י הא דתנן [כתובות ק"ח ע"א] תורמין על האבוד ועל הגבוי רוצה לומר ביד שליח. ותימה למה לי על הגבוי, כיון דתנא על האבוד כל שכן על הגבוי. ולא שייך למימר זו ואין צריך לומר זו בשתי תיבות הסמוכות. ומפרש ר"י וכו' כדבפנים בתוספות טוך [עי' תוד"ה נשבעים]. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. חובות של שנה זו. שהופרשו לצורך קרבנות של שנה זו קריבות לשנה אחרת בין קרבנות בין שקלים. ולהכי פריך מפר ושעיר של יום הכיפורים. איתיביה אביי וכו' שאין חטאת ציבור מתה וכו'. משמע הא דיחיד כה"ג מתה. ואם כן צריך לומר דמיירי שנתכפרו באחרים קודם שנמצאו הראשונים. דאם לא כן לא אמרינן ביחיד כי האי גונא מתה לרבנן דרבי דאמרי [תמורה כ"ב ע"ב] דאין חטאת מתה אלא כשנמצאת לאחר שכיפרו בעליה באחרת. ואין סברא להעמיד תנאי דהכא בפלוגתא דרבי ורבנן. וצריך לומר שאבדו לאחר הגרלה, שאינו יכול לשנותם עוד לשעיר החיצון, דאי אבדו קודם הגרלה אמאי ימותו, הרי יכול לעשותו לאותו שעיר שנמצא שעיר החיצון או להקריבו ברגל אחר, כדתנן בפרק קמא דשבועות [ב' ע"ב] אם אינם ראויים לרגל זו יקרבו לרגל אחר. וא"ת מאי פריך הכא לרבי יהודה אמאי אינם קריבים לשנה אחרת, הא קיימא לן [תמורה כ"א ע"ב] הלכה למשה מסיני חטאת שכפרו בעליה למיתה אזלא, וכך ליה לרבי יהודה ציבור כיחיד. וי"ל הני מילי כגון חטאת שהופרש על חטא, דאין שייך לומר ימתין עד שיחטא פעם אחרת ואז יצטרך לו, להכי ימותו. אבל הני שראויים ליום הכיפורים אחר, אם איתא דא"ר יהודה חובות של שנה זו יקרבו לשנה אחרת לא הוה ליה למימר ימותו אלא יקרבו ביום הכיפורים אחר. מורי הרב רבינו פרץ.
<h2>דף סה:</h2>
[תוד"ה ומשום בסה"ד] וגזרינן שפיר מיתה. ונ"ב גיליון. אי נמי הכי פריך ומשום גזרה ימותו, הוה ליה למימר ירעו. והכי נמי פירש רש"י דיו אם ירעה. אבל גבי קינים לא שייך רעייה דאין רעייה בעופות, כלומר ירעה עד שיסתאב, דהא קיימא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ומשום הכי אמרינן גבי קינים ימותו. תוד"ה משום חטאת שעברה שנתה וכו' שעברה שנתה ממש. ובתוספות אחרות תירצו דסמיך ועוד חטאת שעברה שנתה וכו' ע"כ. כדרב טבי. אבל בשקלים לא שייך דרבי טבי, שהרי מעות נינהו, ויכול הגזבר לקנות מהן קרבנות של שנה זו, ותורמין עליהן שקלים של שנה הבאה מאחר שהביאו שני שקלים לשנה זו. ונייתי ונגריל. משמע דפשיטא ליה דאין הגורל ראשון שנעשה קודם שאבדה מועיל כלום. ותימה אם כן אמאי ימותו, נימא דיקריב לשעיר החיצון או לרגל אחר. וי"ל דלעולם מועיל הגורל ראשון לענין שאינו יכול לשנותו לקרבן אחר, אבל אינו מועיל שלא יוכל לשנות אותו של שם לעזאזל ואותו של עזאזל לשם.
<h2>דף סו.</h2>
רואין אותו כאילו הוא בבית הקברות ותרעה. ואע"ג דחטאת שעברה שנתה מחמש חטאות המתות הן, כדתנן במסכת (מעילה) [תמורה] בפרק ולד חטאת, היינו דוקא כשאבדה ועברה שנתה. ואע"ג דהכא באבדה איירי צ"ל דיש לחלק בין חטאת הבא על חטא, שאין ראוי להמתין עד שיחטא פעם אחרת, לזו הבאה לזמן קבוע, כדפרישית לעיל. אלא אמר רבא [גזרה] משום תקלה. אבל גבי שקלים לא שייך תקלה כדפרישית לעיל, שהרי יכולים הגזברים לקנות מהן קרבנות ציבור של שנה זו [ול]תרום עליהן לשנה הבאה. מאי לאו בתקלה פליגי. דלרבי דאית ליה דבעי שנה תמימה של חמה. הילכך לא הוי לפסח הבא עברה שנתה. ופליגי בתקלה דגזרינן פן ישחטנה בשאר ימות השנה. ואפילו למ"ד פסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה הכא בעי עקירה כיון שהוא ראוי לפסח הבא. דהכי נמי אמרינן בפ"ב דחולין ובפרק תמיד נשחט דהיכא שהוא עומד לפסח שני לכולי עלמא בעי עקירה. והכי נמי יש לנו לומר הכא, הואיל והוא ראוי לפסח הבא.
<h2>דף סו:</h2>
גיפף ונישק במיתה. והוראת שעה היתה דליכא אלא אזהרה כדאמרינן בפרק ארבע מיתות. אם אמו מישראל. דלא בעי למימר אמו מישראל, דלא מסתבר למימר שעבדו נשי הלוים ע"ז.
<h2>דף סח:</h2>
ראב"י היא. דלא בעי שיהא שם דשן. ומ"מ גמר ג' מחנות מעל שפך הדשן, דבעינן שיהא במקום שפיכך הדשן, כלומר במקום מדרון.
מכלל דקריאה לאו עבודה היא. דאם איתא דעבודה היא לא היה לו לקרות באיצטלית שלו אלא אם כן איצטלית משל ציבור, או היה לו למוסרם לציבור. אי נמי איצטלית על כרחך לאו בגדי כהונה הוא אלא טלית להתעטף. כדמתרגמינן אדרת שער איצטלא דילתא. וכן במסכת סנהדרין איצטלא דמילתא דפרסי אמיתנא. אלמא כסות הוא להתעטף בו ולא לבוש. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. תימה דאמרינן בגיטין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, והכי איתא בירושלמי. ואומר ר"י הואיל ואינו מגיד אלא עבודת היום יכול לקרות בעל פה, כעין קרבנות מוספים שאנו קורין בעל פה בתפלה. והכי איתא בירושלמי דקאמר התם במכילתין אין גוללין ספר תורה ברבים וקתני וקורא אחרי מות ואך בעשור. שניה היא שהוא סדרו של יום, תדע דאמר רשב"ל בכל [אתר] אסור לקרות בעל פה וכאן קורא על פה. ועוד י"ל כיון שאינה חובה לקרות קריאה זו, דאין זו רק תקנת עזרא, הילכך אין לחוש אם קוראה על פה. והכי נמי משמע קצת בפרק בתרא דתענית א"ר יוסי היאך היחיד יכול לקרותו בעל פה אלא כולם קורין אותה על פה כקורא את שמע, משמע כיון שהוא בא להוציא את הרבים אסור, אבל שלא להוציא את הרבים מותר. ומתוך כך נוהג ש"צ לקרות ק"ש בלחש וכן פסוקים של ברוך י"י לעולם אמן ואמן, ומי כמוך באילים, וי"י ימלוך לעולם ועד דאמת ואמונה. אבל כי פדה י"י את יעקב ולעושה אורים גדולים אומרים בקול רם לפי שנתקנה לצורך חתימה מעין חתימה. וכן מלכויות זכרונות ושופרות שאינם אלא שבח כמו כן אומרים אותם בקול רם. שינה הוא דלא הא מיכל אכלי. וא"ת תיפוק [לי] דאסור בהן משום כלאים. ואומר רבינו תם דכיון דניתנו כלאים לידחות אצל בגדי כהונה אין בלבישתן משום כלאים כלל אפילו שלא בשעת עבודה. והא דאמרינן בפ"ק דערכין קמ"ל אימת (ד)אישתרי כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי, הכי פירושה בבגדים שהוא לובש בשעת עבודה, הני אפילו שלא בשעת עבודה שרו, אבל בגדים שהוא לובש שלא בשעת עבודה, הני לא אישתרי כלל. וא"ת אם כן מאי פריך בסמוך מהצעה דבגדי כהונה ותיפוק לי משום כלאים, הא אמרן דלא שייך בהו כלאים כלל. וי"ל דכיון דהצעה לאו סדר עבודה היא. כה"ג לא אישתרי להו כלל אפילו בבגדי כהונה, דלא אישתרו אלא לבישה גמורה כסדר עבודה. והכי נמי אומר רבינו תם דכיון דאישתרו כלאים בציצית, אם לבשן בלילה נמי ליכא חששא, וכן אם לבשתן אשתו ליכא חששא משום כלאים, ואע"ג דאשה אינה חייבת בציצית אפילו למ"ד לילה לאו זמן ציצית הוא ופטור אם לבשן בלילה. והא דאמרינן גזרה משום כסות לילה רוצה לומר גזרה משום כסות המיוחד ללילה, [אבל אם אינו מיוחד ללילה] אפילו הצעה שריא כמו בבגדים שיש בהם ציצית מכלאים שכן דרכן נמי להצעה. ולא דמי לבגדי כהונה דאין דרך עבודתן אלא בלבישה ולא בהצעה. ומהאי טעמא פירש רבינו תם ריש התכלת הא דאמרינן התם א"ר זירא אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, פירוש אין בה משום כלאים אפילו לבשן בלילה דלאו זמן ציצית הוא ואפילו לבשתן אשתו. והא דאמרינן (פי') בטלית פטורה מילתא אחריתא היא, כדמפרש התם, כגון הטיל למוטלת. פירוש הטיל ציצית מכלאים בטלית שהיה בה כבר ציצית. ודכותיה אמרינן לעיל איברי עולה שניתותרו עושה להן מערכה וסודר אפילו בשבת. ופירשתי לעיל דאפילו בשבת מילתא אחריתא היא. הכי נמי אמרינן בההיא דתכלת.
<h2>דף סט.</h2>
ותיפוק לי משום כלאים. וקשה דלענין הנאה בעינן למימר דניתנו ליהנות גם שלא בשעת עבודה, דהכי בעי למימר גבי שמעון הצדיק. וצריך לומר דודאי גבי הנאה לב בית דין מתנה עליהן בכל לבישות המותרות, אבל גבי כלאים לעולם אסור. אלא לאו כנגד ראשיהן ש"מ. בפרק קמא דתמיד דחי הא מילתא, ותא שמע בתרא דפשיט מיניה דניתנו ליהנות בהן לא מייתי התם. אלא ש"מ בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ש"מ. וא"ת דבפ"ב קידושין אמרינן המקדש בבגדי כהונה במזיד מקודשת ומתחללין, בשוגג מקודשת ואינן מתחללין, משמע דלא ניתנו ליהנות במזיד שלא בשעת עבודה, דאם איתא דניתנו ליהנות בהם, במזיד נמי למה הן מחוללין. וי"ל דנהי דניתנו ליהנות בהן אפילו במזיד, מכל מקום דין הוא במקדש במזיד דמתחללין, שהרי מתכוין להוציאם לחולין. דלא דמי למקדש בשוגג דאין מתחללין מפני שאינו מתכוין לחללם בקידושין הללו, שהרי שוגג הוא. אבל במקדש במזיד דנתכוין לחללם אינו כמו לבישת מזיד דמותרת. אבל קידושי שוגג הן כמו לבישת שוגג ואין מתחללין.
<h2>דף סט:</h2>
מיתיבי היכן קורין בו בעזרה. גבי קריאת פרשת הקהל מיתניא. וקס"ד דבעזרת ישראל קאמר. ולת"ק פשיטא דמקשה שפיר, דכל שכן קריאת אחרי מות דיום הכיפורים דצריכה ליקרות בעזרה. אלא אפילו לראב"י דאמר בהר הבית פריך שפיר דבקריאת פרשת אחרי מות מודה דצריך לקרות בעזרה.
<h2>דף ע.</h2>
וניגלול וניקרי. וא"ת מעיקרא פריך היאך מדלגין אפילו מאחרי מות לאך בעשור משום דאין מדלגין בתורה, והשתא פריך איפכא וניגלול וניקרי. וי"ל דהשתא רוצה לפרש טעמא דלעיל דאין מדלגין בתורה. וניחא ליה לפרושי עליה דמתניתין. מורי הרב רבינו פרץ. מפני פגמו של ראשון. פירש רש"י שלא יאמרו חסר הוא. וקשה דא"כ הול"ל לישנא דלעיל כדי שלא להוציא לעז על ס"ת. ועוד הא אמרינן [ס"ח ע"ב] יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. לכך נראה לי מפני פגמו של ראשון, שלא יאמרו פיסול מצאו בה ולכך אינו רוצה לקרות בו וקורא באחר. ודוקא בחד גברא שייך למימר זה הטעם. אבל בתרי ותלתא לא שייך האי טעמא, דאיכא למימר לכל אחד ואחד שזה שהוא קורא בו חביב לו. מורי הרב רבינו פרץ. משום ברכה שאינה צריכה. שיהא צריך לחזור ולברך. שאם יקרא באחר בלא ברכה אין כבוד ס"ת.
אי נמי משום הנכנסין שיראו אותו שהוא עוסק בגלילה ויאמרו תחלת קריאה הוא זה ויאמרו מותר לקרות בלא ברכה. מכאן יש ליזהר שלא לדבר בשחיטה בין עוף לעוף כדי לחזור ולברך לכל אחד. אם בבגדי בוץ קורא וכו'. היינו כרבנן דר"מ דאמרו בפרק אמר להם הממונה [ל"ד ע"ב] כשהוא לבוש מקדש. ואם קורא באיצטלא לבן משלו לא פי' הקידוש, כי לא חש לפרשו דפשיטא ליה דצריך לקדש. וכן תפש הפייט סדרו, פשט כלי בד ועטה כסותו. תוספות מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. ר"ע אומר עם תמיד של שחר וכו'. אלו התנאים דילגו הוצאת כף ומחתה. ומתניתין מסדרו אחר תמיד של בין הערבים, דקתני נכנס להוציא כף ומחתה ואחר כך מסדר נרות וקטורת. ומשמע דתמיד של בין הערבים כבר נעשית קודם הוצאת כף ומחתה. והפייט [באמיץ כח] לא סידר כך, שהוא סידר הוצאת כף ומחתה קודם התמיד. וגם רש"י פירש בגמרא [ע"ב] דלא איירי הכא בהוצאת כף ומחתה. משמע דסבירא ליה כמו הפייטן. ובירושלמי [פ"ז ה"ב] איכא פלוגתא בדבר זה. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. ר"ע אומר פר העולה וכו'. פירש רש"י עם תמיד של שחר בלבישה הראשונה וכו' עד שכל הפרשה נאמרה. וצ"ל דהא דקתני במתניתין פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים, לאו ממילתיה דר"ע היא, דאם כן קשיא ר"ע דמתניתין אר"ע דברייתא. אלא ממילתיה דר"א היא. ור"ע דמתניתין לא דיבר אלא משבעה כבשים דשמעיה לר"א דאמר דנעשין אחר אילו ואיל העם, ואתא איהו למימר עם תמיד של שחר היו קריבים. ומתוך הלכה זו הגיה רבינו תם המחזורים בסדר אתה כוננת, והכליל אילו עם מוספי היום, ומוספי היום היינו שבעה כבשים, ואין זו אלא כר"א ולא כר"ע. לכך הגיה "עם חלבי יום". והיינו כרבי עקיבא דתוספתא [פ"ג הי"ד] דאמר שעיר החיצון אחר עבודת היום ואחר כך אימורי חטאת, ובטבילה שלישית נעשית. והכי נמי סידר הפייט, קדם ועשה שעיר דמוסף. וזהו שעיר החיצון. והגיה נמי "והכליל אילים". דשני אילים היו, (אילים) [אילו] ואיל העם. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף עא.</h2>
ודילמא מפסיק להו בשעיר הנעשה בחוץ. ואפילו לר"ע דאמר מוספין נעשים עם תמיד של בין הערבים, הני מילי העולה ושבעה כבשים, אבל שעיר החיצון קודם להוצאת כף ומחתה ואילו ואיל העם יהיה לאחר הוצאת כף ומחתה כדי להעמיד המקראות על הסדר. ומשני אמר קרא ויצא ועשה וגו'. ואע"ג דבלבישה הראשונה דבגדי לבן נמי הוא יוצא כמה פעמים אחר שנתן מתנות דם הפר בפנים לשחיטת השעיר הפנימי ולוידוי השעיר המשתלח, מיהו כל זה קרי יציאה ראשונה שהוא לצורך פנים, ולא היה פושט בגדי לבן בינתים. אבל אם היה מפסיק בשעיר הנעשה בחוץ הוה ליה אילו ואיל העם אחר יציאה שניה, דהיינו אחר פשיטה שניה דבגדי לבן. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. מה תלמוד לומר אשר לבש. אע"ג דדרשינן לעיל [ל"ב ע"א] להאי קרא להקיש פשיטה ללבישה, מיהו דרשינן נמי דרשה דהכא מדכתיב אשר לבש. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף עב:</h2>
כמ"ד אין בעוביו טפח. פירש רש"י לא ידענא וכו' עד לא איירי כלל. ותימה אם כן הא דאמר [ארון תשעה] וכפורת טפח, למה לו למנות הכפורת במנין גובהו [כיון] שגובהו של חיצון של זהב היה עשרה. ורבינו חננאל פירש פירוש אחר, דלא קאי על עשרה טפחים מבחוץ כנגד עובי שוליו, כדפירש רש"י, [אלא אפנימי קאי] שלא היה מגיע עד שפתו האמצעי, אלא היה משייר טפח בשפה העליונה מגולה, שלא היה מצופה מזהב הפנימי חיצון [עשרה] ומשהו, ט' כנגד גובה האמצעי של עץ, וטפח שהיה כופל לכסות הטפח שהניח הפנימי מגולה בשפתו. ומשהו לזר, דאי דבעי במסקנא מאי משהו, אתרוייהו קאי בין ארב יהודה בין אברייתא בתרייתא. והתניא אחד עשר ומשהו. ומשני הא כמ"ד יש בעובי דופן האמצעי טפח, והיה צריך ט' כנגד גובהו של אמצעי, וטפח שהיה נכפל שפתו של עץ שהיה טפח. הרי עשרה טפחים וטפח אחד שהיה כפול בתוך האמצעי אל שפתו לכסות הטפח שהניח בפנים מגולה. והא דאמר רב יהודה עשרה, היינו כמ"ד אין בעובי דופן האמצעי טפח כי אם משהו. ומאי משהו, אתרוייהו קאי, בין ארב יהודה בין אברייתא בתרייתא. וקצת קשה לפירוש זה, שיכול לומר לתרוייהו משהו לעובי שולי החיצון. אלא לא מיירי כלל בעובי השוליים לפירוש רבינו חננאל. וצריך לומר לפירוש רבינו חננאל דהאי זר דקאמר לא היה מעל הכפורת, אלא על הארון קודם הנחת הכפורת. וזהו תימה. לא זכה. כלומר שלא עסק לשמה, נעשית לו סם המות. והא דאמרינן במסכת נזיר לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. צריך לומר דשני שלא לשמה הן, דשלא לשמה דהכא היינו שעוסק להרבות שררה ולהתגדל בה כדי שיכבדוהו הבריות, ואין לו יראת שמים, ובהא קאמר דנעשית לו סם המות. ושלא לשמה דהתם, שעוסק בתורה כדי לקבל שכר ולא מאהבה, טוב הוא שמתוך כך יבוא לקיימה לשמה מאהבה.
<h2>דף עג.</h2>
ולא בכהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין. [תימה למה לי האי] טעמא תיפוק לי משום דהוי מחוסר בגדים, כיון [דדינו להיות משמש בשמנה בגדים אי] לא משום איבה. וי"ל דאיצטריך האי טעמא היכא שאינן צריכין למלחמה.
<h2>דף עג:</h2>
יוה"כ אסור באכילה ובשתיה. מן התורה, וענוש כרת עליהן אבל שאר עינויין אינן אלא מדרבנן. ואע"ג דמייתי בגמרא חמשה קראי לחמשה עינויין, אסמכתא בעלמא היא. ותדע מדקתני המלך והכלה ירחצו פניהם. ואי הוה דאורייתא לא היינו מחלקים.
<h2>דף עד.</h2>
שאני התם דאמר קרא וכו'. אבל בחצי שיעור דליכא איסור מן התורה חייל עליה קרבן שבועה. ותימה להא דפירש רש"י בעלמא גבי האוכל נבלה ביוה"כ ר"ש פוטר, ופירש רש"י אם נתנבלה ביום הכיפורים פטור דלא אתי איסור יום הכיפורים וחייל אאיסור נבלה, דהא לית ליה לר"ש איסור כולל. [אלמ]א אפילו נתנבלה ביום הכיפורים קאמר ר"ש דפטור, ולא אמרינן איסור בת אחת הוא וכשנתנבלה חל על בהמה איסור נבלה ואיסור יום הכיפורים בהדי הדדי. הא ליתא, דמעיקרא קיימא עליה באיסור [שאינו] זבוח וקשה אם כן הא דקאמר בס"פ גיד הנשה כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו, דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת. הוה ליה איסור טרפה ואיסור אבר מן החי בהדי הדדי. ואי כפירוש רש"י אין זה איסור בת אחת, דהא מעיקרא קיימא עליה באיסור שאינה זבוחה. [ואין] לומר דכיון דאיסור אינה זבוחה ליכא אלא איסור עשה בעלמא דכתיב וזבחת, אתי איסור אבר מן החי דאית ביה לאו וחייל עליה, [הא] ליתא דהא אמרינן הכא בהדיא דהיכא דאיכא איסור דאורייתא לא חייל עליה קרבן שבועה. לכך צריך לומר דלא כרש"י, דהא דפטר ר"ש האוכל נבלה ביוה"כ מיירי שנתנבלה בעיוה"כ. אבל נתנבלה ביוה"כ הוי ליה איסור בת אחת וחייב אפילו לר"ש, דהא דכתיב וזבחת לאו לאסור שאינה זבוחה, אלא וזבחת לאפוקי שחיטת נכרי דנבלה היא.
<h2>דף עד:</h2>
איצטריך לרבויי ספיקא. ואם לא בשביל שלא יטעו השוטים לומר חיה היא ואתי להתיר חלבו, אתא קרא להוציא מלב השוטים. ומשני אי משום הא לא איריא קסבר בריה בפני עצמה היא. פירוש אע"ג דמין חיה היא גזרת הכתוב היא דחלבו אסור. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. הא דאמר רב אידי וכו'. ואין לומר דמאי שנא גבי דם דכוי דמרבינן ליה לחייב עליו אפילו ב[כרת] וגבי חלב לא מרבינן ליה רק ללאו בעלמא. די"ל דכיון דדם חיה ודם בהמה על שניהן חייבין כרת אם כן יהיה חיה או בהמה ממה נפשך חייבין עליו, אבל גבי חלב דחלב חיה מותר גמור די לנו אם אסור חלב דכוי בלאו. [ועוד] י"ל דכיון דחלב כוי מרבינן מקרא דכל חלב, דבההוא קרא לא כתיב אלא לאו, (ד)אתי לרבות אותו ללאו. דכי האי גונא אמרינן בפסחים [מ"ג ע"א] גבי חמץ ע"י תערובת דמרבינן מייתורא דכל מחמצת לא תאכלו. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. איצטריך לרבויי ספיקא. ואם בשביל שלא יטעו השוטים לומר חיה היא, ואתו להתיר חלבו, אתא קרא להוציא מלב השוטים. ומשני אי משום הא לא איריא, קסבר בריה בפני עצמה היא. פירוש, אע"ג דמין חיה היא, גזירת הכתוב היא דחלבו אסור. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
שלא יבוא לידי יחוף. והולכי גולה דרכם ללכת יחיפים. [ולטובים שבהם]. כדאמרינן בבמה בהמה. שנענשו שהיה בידם למחות.
<h2>דף עח.</h2>
א"ל לא סבר מר להא דאמר רב אשי סנדל לכתחלה לא. תימה הא רב רחומאי אמר אנא חזיתיה לרבינא דעבר במלבוש. ושמא י"ל דתרי רבינא הוו. אי נמי דחויי דחי ליה רבינא אבל הוא לא היה סובר כן. ערב תשעה באב מביאין וכו'. מכאן סומכין העולם ערב תשעה באב [מביאין מטפחת וכו' כדי] ליטול ידים. ומנהג שטות הוא, שהרי לא אמר הכא אלא להעביר על עיניו נגובה דוקא, אבל ליטול ידיהם כדרך שהן עושין שטות הוא, שהרי אם ידיו מלוכלכות מותר אפילו בלא מפה אפילו ביוה"כ, כדאמרינן לעיל היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ואם אינם מלוכלכות אסור להושיט אפילו אצבע קטנה במים.
<h2>דף עח:</h2>
הנך דרביתא דינוקא וכו'. כגון רחיצה וסיכה [הקשה] רבינו תם הלא רחיצה אסורה אפילו בשבת בלא יוה"כ, דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפילו בחמין שהוחמו בערב שבת. וי"ל דהכא איירי בפניו ידיו ורגליו. אי נמי על ידי גוי ד[סתם] תינוק חולה הוא, ואפילו חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה וכו'. המלך והכלה וכו'. מספקא ליה אי וחכמים אוסרים קאי אמלך ואכלה או לא, ונ"מ דהלכה כחכמים, ואי קיימי אמלך וכלה אסורים, ואי לא קיימי מותרים. האוכל ביוה"כ ככותבת וכו'. הא דלא הוי ככזית כמו כל האיסורים שבתורה דהוי אכילה בכזית, מפרש בגמרא משום דגבי יום הכיפורים לא כתיב אכילה אלא לא תעונה ושיערו חכמים דבככותבת מייתבא דעתיה. ובירושלמי [ה"ב] מפרש [ממעכה] באצבעותיו למעט חללה. פירוש לפי שהיא נפוחה מפני שהיא מלאה חדרים ככלוב [מלא] עוף. לפיכך ממעכה באצבעותיו לדבק חדריה ולמעט חללה. מורי [הרב רבינו פרץ] ז"ל.
<h2>דף עט.</h2>
[תוד"ה ולא בירך אחריו בשולי הדף בשיטה שלפני התחתונה]. כדמוכח בפרק מי שמתו וכו' בעינן שביעה גמורה. גיליון מתוספות אחרות מכ"י, וכן משמע בברכות דאמרינן וכי לא אשא להם פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וכו'. ומדקאמר והם מדקדקים משמע דהיינו מדרבנן. כותבת הגסה וכו'. [בעי רב פפא וכו'] פירש רש"י דהא דקתני וכו' [או כגרעינתה כמוה בלא גרעינתה או בגרעינתה] בלא דידה. וא"ת אמאי מספקא ליה מאי שנא מכל שיעורים שבתורה דאמרינן בתלמוד [דהוו] בכזית רוצה לומר עם הגרעין. כדאמרינן בפרק כיצד מברכין [ל"ח ע"ב] רבי יוחנן אבל כזית מליח ובירך אחריו, ופריך כיון דהוי מליח אלמא לא הוה ביה גרעין אם כן בציר ליה משיעורא, ומשני בכזית אגורי. וי"ל משום דקתני וכגרעינתה מספקא ליה אי קתני "או". מדלא קתני ככותבת סתמא, כדאמרינן בעלמא כזית סתמא. וא"ת א"כ לוכח מינה מדלא קתני סתמא דאו קתני. וי"ל דמספקא ליה דילמא הא דקתני וכגרעינתה לאשמועינן דצריך למעכה באצבעו כדי למעט חללה שלא תהא נפוחה. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף פב.</h2>
ונמצא למד. [לאו דוקא] ונמצא למד, דהא ללמד נמי אתא כדדרשינן לקמן מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו'.
<h2>דף פד:</h2>
אבל מצטרפין לדעת אחרת. פירש הקונטרס כגון שנים וכו'. ולא דק, דאמרינן לעיל דלא אזלינן בתר רוב דעות. ופירש ריב"א כגון שנים או שלשה [אומרים] שאינו צריך, ואחד אומר צריך, מצטרפין אשה או כותי עמו. כדמשמע לעיל דבעינן שנים כיון ששנים אומרים אינו צריך. ולכך בעינן בקיאים. אבל [אחד] לא.
